# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/kitvey/1346/15/

אך כדי שתצא הנפש מכח אל הפעל, צריך לדבר בפה הכסופין, שעל־ידי־זה נגמר הנפש ויוצאה מכח אל הפעל, כמו שכתוב: "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו). וזה שכתוב: "רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם" (תהלים קמה, יט), כי על־ידי הרצון שהיא הכסופין נעשה הנפש בכח, ואז נעשה בקשתו ורצונו בכח בבחינת: "רצון יראיו יעשה", ואחר־כך: "ואת שועתם" שמדברים בפיהם ההשתוקקות כו', על־ידי־זה: "ישמע ויושיעם". כי על־ידי הדבור נגמר הנפש ויוצא מכח אל הפעל, ואזי נצטירים האותיות ונעשים כלי לקבל טוב ונתמלא בקשתו בפעל [ועין בסימן ל"ד כי הדבור הוא הכלי לקבל השפע], כי כפי הנפש שעושה בכח או בפעל, כן נעשים נקדות להאותיות, וכן נצטירים, וכן הם פועלים ועושים בקשתו ורצונו. ועל זה נסדר סדר התפלות שצריכין להוציא כסופיו בשפתיו, כי אז נעשה הנפש בפעל, שעקר הנפש מהדבור בבחינת: "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז) ותרגומו 'לרוח ממללא':