# א

> מקור: https://rabenu.app/books/kitvey/1421/1/

כל נפש מישראל קדם שיש לה התגלות בתורה ועבודה, אזי מנסין ומצרפין את הנפש בגלות של הע' (שבעים) אמות, הינו בתאוותיהן. כי כל אומא ואומא מע' אמות, יש לה מדה רעה בפני עצמה מה שאין בחברתה, ומחמת המדות האלו הם מרחקים מע' פנים של תורה. והקלפה קדמה לפרי, ומי שרוצה לאכל הפרי צריך לשבר מקדם הקלפה. לכן קדם התגלות הדעת שהיא התגלות התורה, שהיא עקר הדעת והחכמה האמתית, מכרחת הנפש לבוא בגלות, דהינו במדותיהם ותאוותיהם של הע' אמות, כדי לשברם ולבוא אחר־כך להתגלות בתורה ועבודה; וכשבאה הנפש בגלות הנ"ל, אזי הוא צריך לצעק קולות הרבה להשם יתברך, הכלולים בשבעים קולות, כמו היולדת ממש שצועקת מחמת מרירות כאב חבלי לדה ע' קולות, כנגד שבעים תבות שבמזמור: "יענך ה' ביום צרה" (זהר־הקדוש חלק ג רמ"ט), שבלא זה אי אפשר לה לילד. והתגלות בתורה ועבודה היא בחינת לדה, שיזכה לזה על־ידי שבעים קולות הנ"ל, שיצעק עד שירחם עליו השם יתברך, ויזכה להתגבר ולשבר כל התאוות: