# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/kitvey/1470/3/

על־ידי החדושין דאוריתא נמשך בושה על כל אחד. כי צריך האדם להתביש בעצמו מאד מאד, כי עברה הוא בודאי בושה רחמנא לצלן, כי עברה אינה שיכה וראויה לישראל כלל. ובודאי אינו נאה כלל לישראל לפי קדשתו משרשו שיהיו לו עברה, אבל גם מצוה כשרוצה לעשות ראוי שיהיה לו גם כן בושה גדולה, כי איזה זכות יש לו שיזכה לעשות המצוה, ואיך יעז פניו לכנס בהיכל המלך לעשות מצוה, וישער בדעתו לפני מי הוא עושה המצוה, וגם גדל מעלת המצוה, כי עצם יקר כל מצוה אין לה שעור, ובודאי ראוי שיפל עליו בושה גדולה כשבא לעשות איזה מצוה, ואיך הוא בא לחטף התפלין שהם כתרי דמלכא ולהניחם פתאם על הראש, בודאי ראוי שיפל עליו בושה גדולה, ואם היה להאדם בושה היה מתביש מלפניו יתברך אפלו לקח המאכל לתוך פיו, כי איזה זכות יש לו שיהיה לו אכל, ועקר הבושה זוכין על־ידי שרואין את עצמו עם הצדיק האמת, שעל־ידי־זה מתנוצץ מחו ומקבל גדלה וזוכה לחדושין דאוריתא כנ"ל, כמו שבשעת מתן תורה שהמשיך משה התורה לישראל נאמר שם (שמות כ, טז): "ולבעבור תהיה יראתו על פניכם" וכו', ודרשו חכמינו זכרונם לברכה 'זה הבושה' (נדרים נ.):