# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/kitvey/1526/8/

מי שהוא נצרך לבריות בשביל פרנסה, או אפלו יש לו פרנסה משלו, אבל יש לו תאוה של כבוד וחשיבות שהוא גם כן בכלל נצרך לבריות, כי הוא נצרך לכבוד וחשיבות שלהם, אז יוכל לפל בשקר גדול בתפלתו, הינו לעשות תנועות בשקר בשביל בני אדם, מאחר שהוא נצרך להם בשביל פרנסה או כבוד וכיוצא. ואפלו מי שהוא כשר קצת ואינו צבוע ושקרן גמור, אף־על־פי־כן כשהוא נצרך לבריות באיזה בחינה כנ"ל, קשה לו מאד שתהיה תפלתו באמת גמור לאמתו, כי אף שמתביש בעצמו להתפלל בשקר גמור ממש, ורוצה להתפלל באמת, אבל האמת הוא הרבה מאד, דהינו שהוא מטעה את עצמו ועושה איזה תנועה או איזה המחאת כף וכו' בשביל איזה פניה של פרנסה או כבוד וכיוצא, וגונב דעת עצמו וממציא לעצמו סבובים במחשבתו שהוא צריך באמת לעשות אותה התנועה בתפלתו, ומכסה השקר באמת. אבל בוחן לבות יודע שאין זה אמת, כי האמת הוא רק אחד, להתפלל בשביל השם יתברך לבדו בלי שום פניה אחרת. ועל־כן מי שהוא נצרך לבריות באיזה בחינה שהוא כנ"ל, קשה לו מאד להתפלל ברבים, כי ברבים נופלים עליו פניות גדולות ושקרים המכסים באמת כנ"ל. על־כן צריך האדם לזהר בשעת תפלתו ועבודתו, שעל כל פנים אז לא יהיה בכלל נצרך לבריות, רק ישים שברו ובטחונו על ה' אלהיו באמת, ולא יחשב בשעת התפלה בשום בן אדם ושום בריה כלל, ואז יוכל לעמד בין אלפים אנשים ולהתפלל באמת בשביל השם יתברך לבדו, וזהו: "אהללה ה' בחיי" (תהלים קמו, ב), הינו כשאני חי חיים שלי ואיני נצרך לבריות, כי הנצרך לבריות חייו אינם חיים, הינו שאינם חיים משלו כי הוא חי מאחרים, אבל כשאיני נצרך לבריות ואני חי חיים שלי אז אוכל להללו ולהתפלל לפניו באמת: