# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/kitvey/1649/5/

באמת בשעת בטול אל התכלית שהוא כלו טוב נתבטלין היסורים כנ"ל, אך אי אפשר להיות תמיד קבוע בבחינת הבטול, ומכרח הבטול להיות בבחינת רצוא ושוב כנ"ל. וכשחוזר השכל מהבטול אל המח אז אי אפשר להמוחין לקבל זה השכל של בחינת בטול, כי הוא בחינות אין סוף, ומחמת זה מרגיש המח הצער של היסורין, אף גם מתגברין היסורין ביותר ממה שהיה מקדם, כדרך שני אנשים הנלחמים זה עם זה, שכשאחד רואה שחברו מתגבר עליו אז הוא מתחזק ומתגבר ביותר, אך אחר־כך מקלין היסורים ומתנחמים עליהם על־ידי התחדשות התורה שזוכה על־ידי היסורין, כי על־ידי הבטול שנתבטל אל התכלית והשיג שכל היסורים הם טובות גדולות, על־ידי־זה נתמלא שמחה, והשמחה הוא כלי לחדושין דאוריתא (עין פנים), ועל־ידי התחדשות התורה מקררין היסורים, וזה בחינת "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו", כי על־ידי היסורים זוכה להתחדשות התורה. [אמר המעתיק, וזה שסים הכתוב להשקיט לו מימי רע, כי על־ידי החדושים דאוריתא מקלין היסורים כנ"ל].