# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/kitvey/1671/5/

והנה כל העולם כלו נזון משפע של ארץ ישראל (עין זהר־הקדוש חלק ב' קנ"ו:) כידוע. וארץ־ישראל בעצמה מקבלת השפע מן אמת, שהוא מדת יעקב בחינת שמים, אש ומים, שהוא כלליות הגונין, בחינת תפלין שנקראים חיים (מנחות מ"ד). ועל־כן נקרא ארץ־ישראל ארץ החיים. ועל־כן כתיב בה: "תמיד עיני ה' אלקיך בה" (דברים יא, יב), כי "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהלים קא, ז), אך ארץ־ישראל שהוא מדת אמת על־כן "תמיד עיני ה' בה", ושבחה "אשר לא במסכנת תאכל בה לחם" (דברים ח, ט), שלא מחמת עניות תאכל בה לחם לבד, אלא מחמת שבור ובטול תאות אכילה, מחמת שהוא בבחינת אמת, והוא מפשט מתאות אכילה, ואינו בוחר רק בלחם לאכל {וכשפוגמין באמת בכלליות הגונין, על־ידי־זה באים לעניות והצטרכות לבריות בחינת בושה, שהיא גם־כן כלליות הגונין, כמאמר רבותינו ז"ל (ברכות ו:): "כיון שנצרך" כו' {אמר המעתיק מזה מובן מה שעכשו רב אנשי ארץ־ישראל הם בבחינת נצרכים לבריות, כי עכשו נפגם בחינת השפע של ארץ־ישראל} וזה שדרשו רבותינו ז"ל פרוש זה על התפלה, כי על־ידי שנצרך לבריות תפלתו אינה בשלמות. עין סימן ס"ו}: