# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/kitvey/1846/7/

ועקר חסרון הפרנסה שנתמעט בדורות הללו, אין זה אלא על־ידי השוחטים שאינם הגונים. כי יש שוחט הגון מאכיל ומפרנס לישראל, והוא מעלה את הנפש שבחי המגלגל בו, במדבר, הינו בדבור הברכה שהוא מברך על השחיטה בכונה. וצריך השוחט לכון בה כראוי להעלות הנפש שבדם, ועל־ידי־זה באה הנפש ועולה בהשכינה בבחינת מין נוקבין, ואזי השכינה מזדוגת על־ידי המין נוקבין שיש לה, ועל־ידי הזווג היא מקבלת פרנסה לישראל. ועל־כן נקרא החליף מאכלת כמו שכתוב: "ויקח את המאכלת" (בראשית כב, י), על־שם השוחט ההגון שמאכיל לישראל. אבל כשהשוחט אינו הגון, ואפלו בשעת הברכה חושב מחשבת פגול, ואינו שם בשעת הברכה, אזי כשעומד עם החליף לשחט את החי, הוא עומד כרוצח נפשות, ויש צער לנפש החי וצועקת בקול מר, כי החליף שלו הוא חרב המדבר ואינו חרב לה' (ישעיה לד, ו), בחינת השכינה בחינת דבור, כי אינו מעלה את הנפש המגלגל, אדרבא הוא מוריד את הנפש ממעלתה שבבחינת חי גם כן, ואין לה מנוח לכף רגלה. אוי לו להשוחט, הזה אוי להנפש שהרג את הנפש ומסר אותה בכף אויביה, ואין להשכינה מין נוקבין להמשיך טרף לביתה {וזה שוחט השור מכה איש (ישעיה סו)}. ועל־ידי־זה "בנפשנו נביא לחמנו מפני חרב המדבר" (איכה ה, ט), שביגיעה וטרחה גדולה צריכים חס ושלום להמשיך מעט הפרנסה, מפני החליף שלו הנקרא חרב המדבר (שמסר את הנפש לקלפות שהם שולטים במדבר כידוע):