# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/kitvey/1969/6/

ועקר עצמיות האדם מה שנקרא אצל האדם אני הוא הנשמה, שהיא עצם הקים לעד. אבל היא רחוקה מבשרו וגופו מחמת עזותו בתאוותיו כנ"ל. וכשמשבר עזות הגוף כנ"ל, על־ידי־זה תוכל הנשמה להתקרב עצמה אל הגוף כי לא תהיה נלכדת בתענוגיו. ועל־כן תוכל הנשמה לחזר על־ידי תענוגי הגוף למעלתה לתענוגים שלה. והיא טובה להנשמה שלפעמים נופלת ממדרגתה וכשהגוף צח ואור, תוכל הנשמה להתרומם ולחזר למדרגתה על־ידי תענוגי הגוף. כי מאחר שהגוף גם כן טוב וכשר אינו נלכד בהתענוגים, ועל־כן תוכל הנשמה לחזר על־ידיהם למעלתה. וכן גם כן על־ידי הרשימות שיש בהגוף על־ידי הארות שהאירה בו הנשמה מקדם, תוכל עתה לזכר ולעלות ולחזר למדרגתה. וזה בחינת (איוב יט, כו) "מבשרי אחזה אלקי", 'מבשרי' דיקא, הינו שיראה האדם מגופו ומבשרו השגות עליונות שהנשמה משגת תמיד כנ"ל. ועל־ידי קול אנחה שהיא בחינת עזות דקדשה כנ"ל, על־ידי־זה נשבר עזות גופו ואזי מתקרבת ומתדבקת העצם להבשר, הינו הנשמה להגוף. וזהו: "מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי" (תהלים קב, ו):