# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/kitvey/1988/9/

וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה לעתיד לבוא כל צדיק וצדיק נכוה מחפתו של חברו (בבא־בתרא ע"ה), כי המקיפין הנ"ל הם בחינת חפה בחינת קדש בחינת קדושין, והשכל שהוא מקיף לזה, הוא פנימי לזה. כי כשמגיע הצדיק להשגה שלא ידע מזה מקדם והוא אצלו דבר חדש, אזי נתלהב ונבער מאור השגת הדעת הזאת. כי התלהבות דקדשה הוא על־ידי השגת הדעת כנ"ל, ויהיה הצדיק הזה נכוה ממנו. ואצל הצדיק הגבה ממנו אין זה נחשב להשגה כלל, ואינו נכוה ונתחמם כלל ממנה, רק הוא צריך לחפות ולכסות עצמו בהשגה אחרת הגבהה יותר כדי לחמם את עצמו. כי החפה שהוא בחינת אורות מקיפין הוא בחינת חפוי וכסוי ממש שמחמם את האדם, כי עקר החמימות והתלהבות הוא מהשגת המקיפין כנ"ל. וזה בחינת שבעת ימי המשתה שאחר החפה הינו בחינת שבעת הנרות הנ"ל. וזה בחינת שבעת ימי אבלות רחמנא לצלן, שעל־ידי־זה מעלין נשמת המת שנסתלק לאור הפנים הנ"ל, על־ידי שבעה ימים אלו, ועל־כן חיב האבל רחמנא לצלן קריעה, כי קר"ע גימטריא ש"ע (שלש מאות ושבעים) נהורין של אור הפנים, שהם הגימטריא של שתי פעמים אלף למד, כי אל היא אור הפנים: