# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/kitvey/2437/7/

ועל־ידי־זה יזכה לדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות, אשר כל אדם צריך להרגיל את עצמו לדבר בינו לבין קונו באמת גדול לאמתו כנ"ל, ויפרש כל שיחתו, עד שיעורר את לבבו באמת לעבודת השם יתברך, עד שיתחיל לדבר בחמימות שבלב דברי אמת שבלבו בהתעוררות בתשובה, עד שיראה פחיתותיו וגדלת הבורא יתברך, עד שיתביש מאד מלפניו יתברך. כי עד עכשו השליך חטאתיו אחר כתפיו ולא עין בהם, ועכשו כשיודע אותם, אזי נכנס בו בושה גדולה על גדל פשעיו נגד רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין. ובתחלה עדין הבושה אינה בפעל על פניו, כי חטאתיו מטמטמין שכלו וידיעתו על־ידי רוח שטות שבקרבו, על־כן קדם שזוכה לתשובה שלמה, אין לו דעת כל־כך שיתביש כראוי לו להתביש לפי עצם פשעיו ולפי גדלת הבורא יתברך שפשע כנגדו, אבל אחר־כך כשעושה תשובה ומסיר ממנו הטפשות ונתוסף בו שכלו, אזי הוא מתביש ביותר ונתגלה הבושה על פניו. וזאת הבושה היא בחינת אור התפלין שהם סימן על דבקות הבורא יתברך, והיא בחינת קרון עור הפנים, ועל־ידי הבושה הזאת מוחלין לו כל עוונותיו ומדבק עצמו בעץ החיים: