# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/kitvey/2951/9/

וגם יש שנה שהוא בחינת משא ומתן באמונה. וכשעוסק במשא ומתן באמונה, אזי המחין הינו נשמתו באה לתוך אמונה, ונתחדשין שם ונתחזקין מעיפתם, וממשיך שכל חדש מאור הפנים. ועקר הדבר היא האמונה, שצריכין לשמר את האמונה מאד. ואז כשהמחין שלו מתיגעים, מחדש אותם בתוך האמונה על־ידי איזה בחינת שנה, הן על־ידי שנה בגשמיות בפשיטות, שאז המחין נתחדשין כנראה בחוש, אבל העקר הוא האמונה שצריכין קדם השנה לקשר עצמו אל האמונה, שזהו בחינת קריאת־שמע שעל המטה שקורין קדם השנה. וצריכין לקרותה בכונה, כדי לקשר נשמתו ולהכניסה לתוך האמונה בשעת השנה. ואזי תתחדש שם נשמתו בבחינת: "חדשים לבקרים רבה אמונתך" כנ"ל, ויזכה על־ידי השנה, לקבל שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים. וכן מי שיש לו בחינת דבקות, ומחו מתיגע על־ידי־זה, אזי צריך לעסק בפשטי אוריתא, ואז צריך גם כן לכנוס לתוך האמונה, דהינו מאחר שמחו מתחיל להתבלבל ואינו יכול להיות דבוק עוד בהשם יתברך בבחינת דעת ומחין, אזי צריך לסלק הדעת והמחין לגמרי, ולקשר את עצמו אל האמונה בפשיטות, ולעסק בפשטי אוריתא בתמימות ובאמונה שלמה. כי באמת גם בעת קיום המחין בדבקות או באיזה דרגא שהוא, גם אז עקר קיום הדעת והמחין הוא על־ידי אמונה, כי אין לסמך על השכל לבד (כנ"ל בסימן כ"ד). אבל כשמסתלק הדעת צריכים לכנוס אל האמונה לבד על־ידי איזה בחינת שנה כנ"ל. וכן לפעמים המשא־ומתן הוא בחינת שנה לחדש המח כנ"ל, ושם גם כן העקר הוא האמונה. וכשעושה המשא־ומתן באמונה, אזי באה נשמתו שהיא שכלו בתוך האמונה, ונתחדש שם כנ"ל: