# תורה קמב

> מקור: https://rabenu.app/books/kitvey/753/

מי שאי אפשר לו ללמד כלל, כגון שהוא עם הארץ, או שאין לו שום ספר, או שהוא בדרך ובמדבר וכיוצא בזה, רק שלבו בוער בו וכוסף ומשתוקק מאד ללמד תורה, אז מה שהלב חומד ללמד זה בעצמו בחינת למוד מתוך הספר (עין פנים): {יש שני צדיקים שהם מדברים זה עם זה והם ברחוק מקום זה מזה, וזה הצדיק מקשה קשיא בתורה, והצדיק השני שם במקומו אומר דבר שהוא תרוץ על קשיא זאת. ולפעמים זה מקשה וזה מקשה, והקשיא של האחד הוא תרוץ על קשיא של השני, ועל־ידי־זה הם נדברים זה לזה, בבחינת: "אז נדברו יראי ה'" (מלאכי ג, טז) וכו', נדברו דיקא. וזה אין שום אדם שומע רק השם יתברך, והוא יתברך מחבר הדברים זה לזה וכותב בספר לזכרון, בבחינת: "ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון" (שם). וזה הספר שנכתבין עליו דבריהם הוא בחינת לב העליון, ושם נכתבים דבריהם בחינת: "כתבם על לוח לבך" (משלי ג, ג). {דגמא לזה בדברי רבנו ז"ל גופא עין באבי הנחל על סימן ק"צ איך כפי פרוש רבנו מישב קשית התוספות בשבועות ועין במה שאמר בסימן נ"ו במה שאמר רבנו שצריכין להשליך אחריו יתברך תפלות, מישב בזה קשית השו"ת בנין ציון סימן ב' על הר"י מפרי"ש שאמר להקריב קרבנות, והרי לשם ששה דברים הזבח נזבח, ואחד מהם לשם ניחוח. ובזמן הגלות כתיב ולא אריח בריח ניחחכם, ונדחק לישב לשיטתו הא דמקריבין אף על פי שאין בית עין שם. ולדברי רבנו לא קשיא מניה, דהרי התפלות הם במקום הקרבנות, וכשם שצריכין להרבות בתפלה אפלו בגלותנו אף דכתיב גם כי תרבו תפלה אינני שמע, מכל מקום אין אנו רשאין לפטר עצמנו בשביל זה וצריכין להשליך כביכול אחריו תפלות כמו כן הוא גם כן בענין הקרבנות, שאנו אין צריכין ואין רשאין לפטר עצמנו מטעם זה מלעשות חובתנו ובהדי כבשי דרחמנא למה לן, ובלאו הכי אין מקום לקשיתו דמזה גופא מוכח דשפיר יכולין להקריב, דאם אין מקריבין מה יריח, וגם הכונה שאנו נכון לעשות נחת רוח לפניו ותו לא מדי. וזה לבו בוער בקרבו וחושק ללמד רק שאי אפשר לו הוא מקבל מלב הזה שלמעלה ומשם מקבל לבו חשקו ואז מה שהלב חומד כו'}}.