# א

> מקור: https://rabenu.app/books/kitvey/832/1/

צריך כל אדם להוציא את עצמו מהמדמה, ולעלות אל השכל, שלא ילך אחר התאוות המדמיות, תאוות הבהמיות, רק שילך אחר השכל. כי השכל מרחק כל התאוות לגמרי, וכל התאוות הם הפך השכל, והם רק בכח המדמה שהוא כח הבהמיות. כי גם בהמה יש לה זה הכח והיא מתאוית גם כן לתאוות אלו. וזהו טעם הסמיכה על הקרבנות, וצריך אז להתודות עליהם כל החטאים, כי כלם באים על־ידי כח המדמה. ועל־ידי־זה נמשכין כל החטאים וכל כח המדמה על הבהמה, שהיא בחינת מדמה. ואחר־כך תכף לסמיכה שחיטה, ושוחטים הבהמה לקרבן, ועל־ידי־זה נכנע ונשבר המדמה בחינת: "זבחי אלקים רוח נשברה" (תהלים נא, יט), ששבירת הדמיון הם הקרבנות. ועל־כן משם מן המקדש שמקריבים הקרבנות, משם יצא עקר המעין החכמה, שזוכין לחכמה דוקא על־ידי שבירת המדמה. וכשיבנה בית־המקדש אז יתקים: "ומעין מן המקדש יצא" (יואל ד, יח) במהרה בימינו אמן. וזה בחינת השמיר שבטל בחרבן בית־המקדש (משניות סוטה מ"ח), כי על־ידי השמיר נכנע ונשבר האבן. וזהו בחינת המשבר לבו האבן והולך אחר השכל, כי צריכין ליצא משרירות הלב בחינת המדמה שבלב בחינת מעשה בהמה ממש, ולשבר לבו האבן ולילך אחר השכל: