# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/kitvey/837/7/

עקר שלמות וקשוטי האמונה הוא על־ידי שמקרבין רחוקים להשם יתברך. ולהשלים את האמונה, הינו לקרב הרחוקים, צריך מתחלה להעלות ניצוצי אותיות הדבור. והתקון לזה הוא תענית, כי כל התאוות הם בחינת קלפות ומותרות, כי בלא התאוות יכול הגוף להתקים. וכשמתגברין התאוות על האדם, הוא התגברות הקלפות על הקדשה. וראשי התאוות הם תאות אכילה ושתיה, שכל התאוות נמשכין אחריהם. וכשהם מתגברים ממשיכין הדבור אל הגלות למצר הגרון להערף, שאינו יכול לדבר שום דבור לפני השם יתברך, בחינת: "נחר גרוני" (תהלים סט, ד). ועל־ידי התענית שמרעיב את עצמו מלחלח מצר הגרון שיתקים: "קרא בגרון אל תחשך" (ישעיה נח, א), שיוכל לדבר לפני השם יתברך ולהתפלל בכונה. ואז הופך עצמו הדבור ומלקט הניצוצות הקדשה מבין הקלפות, ונשארים בלא חיות. ואז העכו"ם שיניקתם מהקלפות, כשרואין שאין להם שום חיות, משליכין את אמונתם ופונים כלם לאמונת ישראל. ועל־ידי־זה הוא משלים את האמונה וזוכה לאמונה שלמה, ועל־ידי־זה זוכה לברר את המאכלים, ואז נעשה על־ידי אכילתו יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה אפין באפין: