# כו

> מקור: https://rabenu.app/books/kvkby-avr/1136/242/26/

בלקוטי תנינא סימן י"ב בפרושו להכתוב "ואיה השה לעולה" אשר נראה שם מדבריו הקדושים שכל עצת החפוש והשאלה והבקשה 'איה' וכו', שמיעץ שם הוא למי שיורד ונופל לספקות, אשר בזאת הירידה יורדים לתחתיות המדרגות אשר לשם לא נשפע החיות רק מהמאמר סתום, יש להתפלא בפרוש העצה הזאת ומה כונתו בזה בפשיטות לעבדא ולמעשה. כי זאת ידענו שרבנו ז"ל כבר אמר ונתפאר (כמובא בספר חיי מוהר"ן) 'אני קנקן חדש מלא ישן'. וכל העצות והעבדות אשר ידענו בספריו הקדושים, לא לתורה חדשה יחשבו. כי כל עסקי רבנו ז"ל בדבריו הקדושים לא יהיה רק לחדש את התורה הישנה בכתב ובפה אשר הורישו לנו אבותינו הקדושים (כי ההתחדשות לא דבר ריק הוא, ואין דבר גדול מזה. ואין ביכלת להאריך בזה שלא להפסיק את הענין), ועתה היכן מצינו עצה ועבדא כזאת. ואין לפרש מצרופו לזה מלת בקשה הנ"ל, שכונתו על תפלה שנקראה גם בשם בקשה, כי לפי זה תהיה מכרח לפרש גם במלת החפוש הנ"ל שכונתו על תפלה. ואין זה רק דחק גדול לפרש כן, וגם אחר הדחק לא תמצא לפי זה פרוש לכלליות דבריו הקדושים שבפרוש הכתוב ואיה וכו' הנ"ל. כי הלא עצת התפלה היא עצה הכלליות אצלו לכל מיני ישועות, וממילא נכלל בזה גם הישועה בברור הספקות. ולא כן נראה מבאר מזה המאמר למעמיק בו. כי מזה המאמר נראה מבאר שמצא רבנו ז"ל עצה נפלאה ומיחדת לאלה הספקות, אשר לא יועילו כלל שאר העצות המועילות בהמדרגות שלמעלה מזה. וטרם נבא לבאר בזה, הנני להקדים מה שמבאר משם שגם גדולי גדולים קדם שמחדשים חדושי תורה, מכרחים לבא בספקות שבקלפות נגה ועץ הדעת טוב ורע, עד שגם הם מכרחים אז לעצות החפוש והדרישה איה וכו' הנ"ל. וכפי הנראה בפרוש הפשוט מזה המאמר לקיום ולמעשה. כי מלת איה הוא משרש אחד עם מלת איכה שנזכר בהקינות (ועם מלת איכה שבפרשת בראשית). ומכון לפי זה מה ששמעתי מאבי מורי ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל על אודות אשר נחלש דעתו בראותו כמה פעמים שגם בעסקי הנפש נתקים הכתוב: "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי". ואמר בזו הלשון: איך קען מיר מעריר ניט קילען דאס הארץ, נאר תשעה באב ובין המצרים בייא דיא קינות, אין אגאנץ יאהר בייא תפלת חצות. חאטש קלאגען אויף דעם חרבן (בית המחין בכלליות ובפרטיות) וואס מע איז ניט אזוי וויא מען דארף צוא זיין [אינני יכול עוד לקרר את לבי רק בתשעה באב ובין המצרים בקנות, ובכל השנה בתפלת חצות. ולו רק לבכות על החרבן שאיננו מתנהגים כראוי]. ובצרוף המבאר מדבריו הקדושים בפרוש המעשה מהשבעה בעטלערס על אודות השתי צפרים הנזכרות שם בספור יום הרביעי. שהם כעין השני כרובים שהיו בבית המקדש אשר בא בסוד קדשא בריך הוא ושכינתה (כנסת ישראל כנודע). ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום שזה ענין אבדה שנאבדת (ומחזרת פנים) מאתו. גורמים כמו כן שגם הוא מחזיר מהם את פניו וכעין אבדה ("אסור בזקים" כביכול) שכביכול אין ביכלתו למצאם (מאחדותו במדותיו ומשפטיו), ואז "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה" וכו', וכנגדה "ה' ממרום ישאג" וכו' 'על נוה דילה ויקרא' וכו'. ואף על פי שבכל בקר מתנחמים בנחמה ושמחה (וקול פסוקי דזמרה) שסוף כל סוף נגמר התקון, אבל זה הקול לא נשמע כל כך למרחוק, והעקר מה שנשמע הקול למרחוק מאד הוא הקול יללה הנ"ל שבלילה עין שם. וכל עצת השושבין העוסק בהתקון הוא לזרק ולהמציא אלה הקולות בעצמם מזה לזה, עד שעל ידי זה לבד יהיו כל התקרבותם ומציאותיהם זה לזה, ובצרוף המבאר מדבריו הקדושים שכמו כן גם לגאלת הנפש בפרטיות מכרח גם לאלה העצות בעצמם, לקים את הכתוב: "קומי רני בלילה וכו' שפכי כמים לבך" וכו'. (והעקר הוא בחצות כנודע) וכן מכרח אחר כך לבלי להשאר ולהאריך יותר מדאי בדבר הקינות והיללה, כי כל זאת היללה אשר בלילה היא מההכרח המתקת הדין בשרשו בעצמו, ובבא האדם לשרש הדין (שמשם גם שרש היצר הרע והקלפה שנקראה על שם זאת היללה), יש שמתגבר עליו יותר על ידי זה בעצמו קלפת העצבות והיללה (כי נמצא בזה מלחמה גדולה כמבאר כל זה גם במקום אחר) מכרח מאד להזהר "ברן יחד כוכבי בקר", להתחזק בקול רנה ושמחה, שיש תקוה לאחריתנו (ו"באחרית הימים נכון יהיה" וכו'), עד שעל ידי זה בעצמו עוסק בתקונו (נשמת משה) השושבין הנ"ל לקרב אותו גם עתה בהכרח והשגת אלקותו ותורתו וצדיקיו האמתיים.