# סב

> מקור: https://rabenu.app/books/kvkby-avr/307/1425/62/

רבנו ז"ל אמר, היצר הרע של הכשרים הוא דבוק. דער יצר הרע פון איין ערליכען יודין איז איין דבוק. עוד אמר, דער יצר הרע אז ער וויל זיך נעמין צו איין ערליכען יודין, טשעפיט ער איהם צו איין שגעון רחמנא לצלן [היצר הרע כשהוא לוקח את עצמו ליהודי כשר, הוא מדביק לו איזה שגעון רחמנא לצלן], עוד אמר רבנו ז"ל שכמה צדיקים זענין ערשט אויס גיבראכין גיוארין פון זייערע תאות עהרשט אויף די עלטער [שברו את עצמם מהתאוות לגמרי רק בעת הזקנה] (ועם זה נמשך שיחה שלי עם רבי אברהם ז"ל, שבזה ניחא מה שבאר אביו הר' נחמן טולטשינר ז"ל את מאמר חכמינו ז"ל אודות זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינים דעתן מטרפת וכו', על פי משל מסוחר אחד שנסע עם בעל עגלה גוי שכור, שבכל מקום שהגיעו לקרעטשמע [לפונדק] נכנס הגוי לשתות ושתה עם השכורים זמן רב. אגב הגיעו עם הדרך לקרעטשמע חרבה, וגם אז ירד הגוי מהעגלה אל החרבה, ובכל חלון פתח והסתכל וגנח. כשעלה בחזרה על העגלה שאלו הסוחר מה זה שגם אצל החרבה ירדת מהעגלה להסתכל ולגנח. השיב לו הגוי, שזאת עשה בזכרו הראשונות הימים הטובים, פה שתיתי עם החברים, אכלנו ושתינו ושכרנו והיינו שמחים, ועכשו אוי ואבוי, על זה יש לקונן. כן זקני עם הארץ שמנעוריהם הרגלו בתאותיהם ולא היה להם שום געגועים לשבר איזה תאוה, ובכן לעת זקנותם שהיצר מתאותיהם נשאר, אבל הגוף ואבריו חרב, אין במה למלאות תאותיהם וזוכרים איך שבאברים אלו עשו מה שעשו, והיה להם תענוג ועכשו אינם יכולים למלאות תאותיהם, אוי ואבוי להם. פשוט דעתם מטרפת ומבלבלת ומשגע מזה. אבל זקני תלמידי חכמים שכל ימי נעוריהם היו מלאי געגועים לאי התמלאות התאות ולשברם ולנתצם, ואך בימי הנעורים היו מלאי צער מהתאוות והאיברים הבריאים והשלמים המסגלים להם, ובכל פעם נסו לשברם והיה להם יסורים וכו'. אמנם כשהגיעו ימי הזקנה והאיברים נחלשו כמה מסכימים לגעגועיהם, ובכן דעתן מתישבת עליהם, אין להם עוד מלחמה כמו בימי נעוריהם. ועל כל פנים בסוף ימיהם זכו למה שרצו):