# סד

> מקור: https://rabenu.app/books/kvkby-avr/307/1914/64/

פעם בשעת דחקו של מוהרנ"ת היה שהגיע יריד האחרון של ערב פסח ועוד לא היה לו צרכי פסח. ובכן בהשכמה יום זה עוד קדם התפלה התחילה זוגתו דישעל עליה השלום להתאונן לפניו על זה, בהצעות טענותיה הנשמעות לו ומדאיבים את נפשו כל כך עד שעל זה העיד ואמר אחר כך לפני אנשי שלומנו אוי האט זיא מיט מיר אבגלערינט א פרק פון מרה שחורה [אוי היא למדה אותי פרק במרה שחורה]. בכל זאת כשהגיע זמן התפלה חזק את עצמו בכל מיני התחזקות בכל עז ותעצומות באמונה ובטחון לדבק את עצמו בהשם יתברך, והתפלל תפלתו עד שאחר התפלה העיד הר' נחמן טולטשינער עליו שראה אותו בפנים צהבות ושמחים כמו שנתמלא חסרונו. וכן ביום זה היה יומא דשוקא בברסלב, שדרך אנשי ראריד סמוך לברסלב היא לבוא לשמה על היריד. ובאו אליו שנים או שלשה אנשים מאנשי שלומנו ונתנו לו סכום הגון ונתמלא חסרונו בכל מכל כל. והשעה שנתנו לו אמר הר' נחמן הנ"ל שלא ראה בפניו שום שנוי של שמחה יתרה, בשביל שעוד קדם שבאו היה מלא בבטחון חזק בהתמלאות החסרון כמנח בכיסו, ואך אנשים אלו זכו להיות השלוחים למצוה רבה זו.

בטולטשין היה אחד הר' יוסיל הויזנער שזכה לשבות שבת אחד אצל רבנו ז"ל, והוא היה גם מעט מלמד בשפה רוסית וחשוב גם אצל שרים. ובכן היה מנכבדי העיר בעל דעה ודבריו נשמעים, ועל פיו נתמנה הר' יצחק בן מוהרנ"ת ז"ל למנהל בהפאסט [הדאר] בטולטשין. אחר כך כשנתגבר המחלקת על אנשי שלומנו. ולהמתנגדים התר לעשות לאנשי שלומנו כל מה שלבם חפץ. וכל מי שלא קלל את מוהרנ"ת ז"ל סימן שהוא גם כן ברסלבר ומתר לקפח פרנסתו. ובכן החלו המתנגדים לדבר על לב הרב ר' יוסיל הנ"ל שיקפח גם את פרנסת ר' יצחק הנ"ל שהוא נוסע לאביו לברסלב. והר' יוסיל הנ"ל דחה אותם בזה וכי בשביל שנוסע הוא לברסלב לאביו הוא אות שהוא ברסלבר אין מזה ראיה, הוא סתם נוסע לכבוד אליו, והמתנגדים הכרחו לקבל דבריו. אמנם כשהגיע הזמן לנסע לאומן על ראש השנה אז היה באמת הר' יצחק הנ"ל במצוקה, באם יסע לשמה אז יהיה הוכחה גדולה שהוא ברסלבר ובכן הקדים לנסע לאביו מוהרנ"ת ז"ל לשאל את פיו מה יעשה עכשו על זה אמר לו אביו שהנסיעה לאומן על ראש השנה זה עולה על הכל ומחיבין זאת לקים במסירות נפש. מובן שלא השגיח על שום דבר, ועל ראש השנה נסע לאומן. עבר הראש השנה הבין הר' יצחק הנ"ל שלחזר לביתו אי אפשר לו הלא עכשו בודאי הוא מחסר פרנסה. ואשתו השניה גם כן היתה מצד המתנגדים (שעליה אמר מוהרנ"ת אלו לא היה כבר מגרש מאשה הראשונה, היה מצוה עליו לגרשה), ועכשו עוד לה טענה הנשמעת "פרנסה" אם כן עליו להיות נע ונד בין אנשי שלומנו ולהיות פרוש מעסקי העולם הזה לגמרי, רק זאת לא ידע לאן יעשה דרכו ראשונה. ובכן בא לאביו ז"ל לשפך לפניו את מרירות לבבו, ולבסוף שאל אותו לאיזה מקום לנסע בזו הרגע. מוהרנ"ת זצ"ל בגדל חכמתו וצדקתו הבין אחרת, ואמר לו אדרבא! שוב לביתך לטולטשין וישר לביתך, ואשתך כי תפער פיה בטענותיה וצעקותיה, אתה לא תענה דבר אך תשתק. כשתפריע לך מאיזה עסק שתעסק בביתך אל תפחד ממנה ולעזב את העסק. תאמר לה בעזות שאתה בעל הבית. כי תרים יד להכותך אתה תרם מטך. בקצור אמרים אל תירא ממנה כלל וכלל. ואם אודות פרנסה ה' רב להושיע. ובכן מהר הר' יצחק הנ"ל לקים את דברי אביו וחזר לטולטשין וישר לביתו. ושם הכל כמו שאמר לו אביו ז"ל, אשתו החלה לצעק והוא שותק. מפריעה היא אותו מאיזה עסק שעסק, והוא עושה את שלו – "אני בעל הבית", מנסה היא להרים את ידה עליו, והוא הקדים נגדה עם הקאטשערע [מין מוט]. ומפרנסת הפאסט כמובן הסיח דעתו. למחרתו בדרך הלוכו ברחוב העיר, נפגש עם הר' יוסיל הנ"ל שזכה לשבות שבת אחד אצל רבנו ז"ל. ובכן אדרבה הוא התחיל לדבר עם הר' יצחק ושאל אותו בתמה, מדוע אינך בא אל הפאסט? אל תירא ואל תחת, שוב אל הפאסט והכל כמקדם. כשהגיע ערב יום הכפורים, מאימת יום הדין שהיתה באמת בדורות הקודמים על כל זרע ישראל מקטן ועד גדול, אשתו גם כן עשתה כזאת, ופיסה את בעלה הר' יצחק ז"ל, והכל לו שלום כקדם. מהר הבן יקיר זה להודיע כל זאת לאביו. אז אמר מוהרנ"ת ז"ל על דרך הלצה איין הצלחה פאר אנשי שלומנו, וואס יום כפור געפאלט תמיד באלד נאך ראש השנה הצלחה לאנשי שלומנו שיום הכפורים חל תמיד תכף אחר ראש השנה: