# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/kvkby-avr/549/15/

ולכן לולא דמסתפינא הייתי אומר אף על פי שלא ספר אדמו"ר ז"ל את כל המעשה של הבעטליר השביעי, אבל הספור הזה מהבן מלך זה בעצמו הוא קצת מהספורים הנעלמים של המעשה מהבעטליר השביעי[35], כי כפי אשר יספר אדמו"ר ז"ל בענין התפארותם הקדוש שהעקם בצוארו מתקן בקולו דיקא את הזוג וכו' והבעל חטוטרות מתקן ומעלה בכתפיו דוקא את אנשי הכת וכו' וכן כלם[36], וכפי המבאר בדבריו הקדושים בלקוטי תנינא סימן פ"א שברקוד הרגלין מחמת שמחה של מצוה[37] מעלין את האמונה עין שם. וכפי הנראה בכל ספורי מעשיותיו הקדושים שגמר כל ספור המתחיל 'ויהי היום' סובב והולך להספור שמקדם, מכל זה יש לרמז לפי עניות דעתי גם בהמעשה הזאת שגמר הספור המתחיל 'ויהי היום' שהוא המעשה של זה שבלא רגלים סובב והולך לגמר הספור שמקדם, שהוא המעשה של הבן מלך שנפל מהאמונה, שהשני דברים האלה לא גמר אדמו"ר ז"ל כי זה וזה ספור אחד הוא. כי זה שבלא ידים בנגון ידיו הקדושות מתקן ומרפא את הבת מלכה, וזה שבלא רגלים במחול ורקוד רגליו הקדושים מתקן ומעלה את הבן מלך שנפל מהאמונה, וזה כל המלחמה עתה[38] בעק'ב'ו'ת משיחא[39] אשר האפיקורסות יורד מן השמים והולך ומתגבר בכל עת ועת, וממילא מתגבר על ידי זה גם שאר כל החטאים ועונות ופשעים. והבן מלך (שהם כלל נשמות ישראל שנקראים בני מלכים) מחמת שנולד עם טוב (כי נמשכו ממחשבה עליונה דקדשא בריך הוא) קול דודי דופק ונוקש בקרבו בכל עת ועת שעל כן הוא זוכר את עצמו בכל פעם היכן אני בעולם ומה נעשה עמי וכו', אבל תכף ומיד כשמתחיל להשתמש עם שכלו חוזר ונתחזק אצלו החכמות של אפיקורסות, ובשביל זה הסוף שירד גם ממלכותו וממשלתו כמובן שם כי מלכות הוא בחינת אמונה, והם תלויים זה בזה כידוע. ואביו של הבן מלך כשצפה וראה כל זה הזהיר אותו העקר על שמחה, שיתחזק עצמו בשמחה גם בעמק נפילתו וירידתו ממלכותו ואמונתו[40], כי זה כל תקונו. כי זה הוא אתערותא דלתתא שיתעורר עליו ביותר ויותר שמחת המחול ורקוד הרגלין של הבעטליר השביעי, שעל ידי זה בעצמו יחזר למלכותו ואמונתו ביתר שאת ויתר עז[41]. (ועין לקמן בחלק ד' מה שלקטתי והוצאתי גם משאר דברי אדמו"ר ז"ל ותלמידיו הקדושים מענין גדלת מעלת השמחה עין שם).

[35] כי האמנם אשר לא יתגלו עד כניסת היום השביעי בעצמו אבל כפי אשר בחמלת ה' כבר אורו זרח להשמיע גם לאזני מגשמים כמוני מהדברים הרשומין וסתומין בכתר עליון כאלה מלאתי את לבבי גם בעצם קטני ושפלותי מתולעת ורמה (ולא בלשון גזמא ועניות) לדבר מענין זה.

[36] כאשר דלה לנו חספא מוהרנ"ת ז"ל בספרי הלכותיו הנוראות, שגם הראשון העור דיקא על ידי תקון העינים שלו זכה לזכרון הנפלא והנורא עד שכל הזקנים הקדושים הנזכרים שם צריכין אליו, וכלם מקבלים מח וזכרון שלהם רק ממנו, שזה בחינת "ולזכרון בין עיניך" כמבאר בדבריו בהלכות תפלין הלכה ה' בתחלת וסוף אות ב' עין שם. והשני החרש מחמת שאינו שומע שום קול של חסרון הנמשך מקול החוזר, ודבוק תמיד רק בהקול הישר הנמשך מהאין סוף, מחמת זה בעצמו הוא חי החיים טובים כזה עד שמתקן המדינה שנאבד אצלם הגנני כמובן ומבאר בלקוטי הלכות הלכות פריה ורביה הלכה ג' באות ל"ג ול"ד עין שם, והכבד פה בשרש דבור פיו הקדוש שהוא הצדקה והחסד האמת שזה בחינת "בפיך" זהו צדקה (כמובא ומובן בלקוטי הלכות הלכות צדקה הנכלל בהלכות מלמדים הלכה ד' באות י"ג עין שם) בזה הוא מקים הלב והמעין שזה כל קיום העולם.

[37] שמענין זה דבר אדמו"ר ז"ל קדם שהתחיל לספר המעשה הזאת כמבאר שם ושמעתי מאבי הריני כפרת משכבו ששמע ממוהרנ"ת ז"ל שקצר שם בלשונו וכן אמר אז אדמו"ר ז"ל בזה הלשון איך וועל אייך דער ציילין וויא אזוי מע איז אמאל פון א מרה שחרה פרייליך גיווארין [אספר לכם איך לפנים נהיו בשמחה ממרה שחורה].

[38] וכפי המובן שגם מחמת זה לא סים אדמו"ר ז"ל.

[39] שנשמתו היא בחינת מלכות הספירה השביעית כידוע, והוא בחינת אמונה ועל כן זה לעמת זה מתגבר מקדם אפיקורסות כזאת.

[40] שבזה כלול כל הצרות והיסורים העוברים בכלליות ובפרטיות בגוף ונפש.

[41] וזה פרוש 'עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא וכל אחד יאמר זה ה' קוינו לו', הינו שעל ידי המחול של הבעטליר השביעי יתתקן האמונה כל כך, עד שיהיו רואין בעינים ממש את ה' בבחינת זה ה' קוינו לו כמובא בלקוטי מוהר"ן סימן ס"ב בפרוש מאמר הסבא גופא טמירתא וגליא שאצל המאמין הדבר כמו שרואה בעיניו עין שם.