# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/kvkby-avr/662/1050/12/

דבר פעם אחת ממה שאיתא בספרי אמת שנשמת כל אחד מישראל הוא חלק אלקי ממעל (וכמובא בדברי חכמינו ז"ל על פסוק "ויפח באפיו נשמת חיים" – מאן דנפח מתוכו נפח), ואמר שמזה יכולין להבין גדלתו של הצדיק האמת שיכול להשיג עד אין שעור. כי כשהנשמה יורדת לזה העולם ומתלבשת בהגוף שהוא ממשכא דחויא [עור הנחש הקדמוני] והנחשים והעקרבים סובבים אותה מכל צד, שהם בחינת הקלפות השוכנים סביב הלב ששם משכן האלהות, כמו שכתוב (יחזקאל ה): "זאת ירושלם שמתיה בתוך הגויים וסביבותיה ארצות", וירושלים הוא בחינת לב כמבאר במקום אחר (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן כ, וחלק ב' סימן א), ומאלו הקלפות השוכנים סביב הלב נמשכים כל התאות ומדות רעות וכל מיני עקמימיות שבלב, וכביכול השם יתברך בעצמו נותן להם כח לזה כידוע. ובודאי הנשמה מסכנת מאד שלא תטבע ביניהם, ובשביל זה, נעשה עם כל אחד מה שנעשה. אבל מי שמתגבר על יצרו בכל מיני התגברות עד שמטהר את לבבו מכל רע עד שלא נשאר בו שום אחיזה משום תאוה ומדה רעה, אם כן מה נשאר בו הלא לא נשאר בו רק החלק אלקי אשר בלבבו. ועתה היש קץ להשגותיו אשר יוכל להשיג. ומי יוכל להבין ולשער רוממות ונוראות דבוריהם ומעשיהם ודרכיהם. ואף על פי שיש בזה כמה אלפים מדרגות, אבל בודאי כל צדיק כפי מה שמטהר עצמו מהתאוות ומדות רעות, כמו כן נטהר לבבו מהקלפות השוכנים סביבו, וכמו כן זוכה להשגה עצומה באלקותו יתברך: