# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/12/4/

ודע, שזה מכון מאת השם יתברך, שהקדוש־ברוך־הוא מפיל איזה צדיק גדול בפיו של הלמדן, הינו הלמדן דובר רעות על הצדיק, כדי שהצדיק יקח התורה שבעל־ פה, הינו השכינה, מהגלות שבפה הלמדן, ומעלה אותה לשרשה ממדרגה למדרגה. מתחלה לבחינת חבוק, ואחר־כך לבחינת נשוק, ואחר־כך לבחינת זווג, כמו שכתוב (שיר־השירים ב): אני חבצלת השרון – בתחלה היא ירקה כחבצלת (עיין בזוהר ויחי דף רכא. אמור דף קז.), כמו שאמרו (מגילה יג): אסתר ירקרקת היתה. וזה בחינת חבוק, וימינו תחבקני – כי השמחה בא מהלב, כמו שכתוב (תהלים ד): נתתה שמחה בלבי. והלב הוא בינה, ששם יין המשמח, שהוא עלמא סתימא, בחינת: ויין ישמח לבב (תהלים קד).

והצדיק שנופל לתוך פה הלמדן, שהלמדן דובר עליו עתק, והוא מבין שאלו הדברים, שהלמדן דובר עליו, הם צרופים מאותיות שבתורה שבעל־ פה, ומבין מאיזה הלכות נעשו הדבורים אלו, ומקבל אותם בשמחה ובאהבה, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת פח:): הנעלבים וכו’, שמחים ביסורים ועושים מאהבה. ואהבה, שהצדיק מקבל את החרפה באהבה, זה בחינת חבוק – וימינו תחבקני. ועל־ידי השמחה, ששמח ביסורין, [הוא] מעלה לבחינת: אני חבצלת השרון, לבחינת לב, כמו שכתוב: נתתה שמחה בלבי, ואז הוא בבחינת (תהלים עג): צור לבבי. שבבחינת תורה שבעל־פה הנקראת צור, כמובא בתקונים (תיקון כא, דף מג.): אלמלא לא הכה משה רבנו, עליו השלום, את הצור, לא היו צריכין לטרח כל־כך בתורה שבעל־פה.

וזה בחינת (בראשית יד): וירק את חניכיו – שאברהם הוא בחינת ימין, בחינת חבוק. וירק זה בחינת קו הירק, שנמשך מבינה ומקיף את כל העולם, וחניכיו זה בחינת חסדים, כמובא במדרש (ב”ר לך לך פ’ מג): לשון חניכתו, ששמן אברהם, כשמו. הינו שקו הירק, מבחינת: אני חבצלת, בחינת אסתר ירקרקת, זאת עליה יש לשכינה על־ידי חבוק ימין.

ועקר בנינה על־ידי חכמה, שאז ראויה לזווג, כמו שכתוב (בראשית כ): וגם אמנה אחותי בת אבי, אך לא בת אמי וכו’. ואז: ותהי לי לאשה, שאז היא ראויה לזווג. (כמובא בזהר אמר, דף ק: רבי אבא שלח לה לרבי שמעון. אמר: אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא. שלח לה: וגם אמנה וכו’, עין שם.) ואיתא בפרוש ספרא דצניעותא, שהנשיקין היא על־ידי החכמה. כשנתעוררים השפתים עליונים, שהן נצח והוד עליונים, לבחינת זווג, לבחינת התדבקות רוחא ברוחא, אזי נתעוררין נצח והוד תחתונים לזווג, לאתדבקא גופא בגופא.

נמצא, כשהצדיק משכיל בחכמתו ויודע מאיזה צרופין של תורה שבעל־פה נעשה אלו הצרופין שהלמדן דובר עליו, והצדיק לומד אלו הצרופין ועושה מהם צרוף הלכה, שהיה מקדם שנתקלקל, כשיש לו זאת החכמה, אזי על־ידי החכמה הזאת השכינה היא מבחינות (שיר־ השירים ב): שושנת העמקים, מבחינת נשיקין, בחינת: שפתותיו שושנים, בחינת אתדבקות רוחא ברוחא, ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא – בין צדיק עליון, שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתון, הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין, כדי שתתדבק. וזה (שם ה): שפתותיו שושנים – על־ידי בחינת נשיקין, נוטפות מור עובר, לשון מעבר לעבר, הינו שנוטף להשכינה ריח טוב משני עברים, מצדיק עליון ומצדיק תחתון. וזה (שם ז): הדודאים נתנו ריח – ששני דודים, הינו שני הצדיקים, נתנו ריח:

וזה שאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי הורמיז בר ליליתא, דהוה קא רהט אקופא דשורא דמחוזא, ורהט פרשא כי רכב סוסיא מתתאי, ולא יכל לה. זמנא חדא הוי מסרגין לה תרתי חיותא, וקימין אתרי גשרי דדונג, ושור מהאי להאי ומהאי להאי, ונקט תרי כסא דחמרא בידה, ומורק מהאי להאי, ולא נטפי מניהו נטפא לארעא. ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה, ושמעת מלכותא וקטלה:

רשב”ם:

הורמיז. שד הוא, כדאמרינן בסנהדרין “מפלגך לתתאי דהורמיז”: אקופא דשורא. על שני החומה. והאי עבדא, להודיע צדקותיו של הקדוש־ברוך־הוא, שמרחם על בריותיו ואינו נותן רשות לאלו להזיק, וגם שלא לצאת בדרך יחידי: ורהט פרשא. לפי תמו: ולא יכיל לה. שהיה השד רץ ביותר. ומיהו, הפרש לא היה מתכון לכך: מסרגין. שהיה אכף וסרגא נתונין על הפרדות: אתרי גשרי דדונג. שם אותו נהר, והיו רחוקים זה מזה, והשד מדלג מפרדה זו לפרדה זו: תרתי כסי דחמרא. שניהם מלאים יין: והוה מורק. תרויהו ביחד, זה בתוך זה, בהדי דקא משור, ואין נשפך אפלו טפה אחת, ואף־על־פי שהיה אותו היום רוח־סערה, שהיו עולים יורדי הים באניות עד לב השמים ויורדים עד תהומות מכח הרוח, ואף־על־ פי־כן לא נפלה טפה לארץ: יעלו שמים וגו’. פסוק הוא גבי יורדי הים בתהלים: שמעת בי מלכא וקטלה. מלכא דשידא, שאין דרכו של שד להראות לבני־אדם, והרגוהו מפני שהיה מגלה סודם. ואית דאמרי, "בי מלכא" קיסר, שהיה ירא שלא יטל מלכותו, שהיה אותו שד מאדם שבא על שדה, והיה דר בין האנשים:

לדידי חזי לי הורמיז, פרש רבנו שמואל: שד הוא. בר ליליתא – זה תלמיד־חכם שד יהודאין, וזה בר ליליתא, כמובא במדרש (שוחר טוב תהלים יט), איך ידע משה בין יום ללילה כשהיה ברקיע, ומובא, כשלמד עמו תורה שבעל־פה ידע שהוא לילה. וזה בר ליליתא – שעקר הלמדן מתורה שבעל־פה.

והוה רהט אקופא דשורא – זה צדיק הדור, שתלמיד־חכם שד יהודאין רודף את הצדיק הדור, שנמשל לחומה, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (ב”ב ז:): תלמיד־חכם אין צריך לנטירותא, עין שם. ורהט פרשא – פרש רבנו שמואל: לפי תמו. פרשא זה התנא, שחדש זאת התורה, ופרשה אותה יפה, והוציא לאור תעלומה. גם אותו רודף, אבל לפי תמו, כי תלמיד־ חכם שד יהודי אינו מכון לרדף את התנא, וזאת הרדיפה נעשה ממילא.

כי רכב סוסיא מתתאי – כי הלמדן, על־ידי שלומד תורת התנא, על־ידי־זה מחזיר נפשו של התנא לתוך גופו של התנא החזרת נפש לגוף, כמו רכיבת הסוס, שהסוס טפלה לו. וזה מתתאי, כי התחתונים גורמים בלמודם להרכיב נפש התנא על סוסו, על גופו, כמו שכתוב: שפתותיו דובבות וכו’. אבל: ולא יכל לו, שהתנא לא יכול לסבל נשיקתו, כי נבלה טובה הימנו, ונעתרות נשיקות שונא, והתנא בורח ממנו. ואם יקשה לך, איך הוא אינו מחזיר תורתו של התנא ללמדן למוטב, ואדרבא, שנתוסף לו גדלות ביותר, ואיך בא זה, שמתורה הקדושה של התנא יכול הלמדן להכשל.

ותרץ על זה: זמנא חדא הוי מסרגין לה תרתי חיותא – כי לפעמים התנא נופל לאיזה שגיאה דקה מן הדקה, כדי שעל־ ידי־זה ימשיך לעולם תרתי חיותא, כי יש שני מיני חיות: חיות רוחני – ארך ימים בימינה. וחיות גשמי – בשמאלה עשר וכבוד. והתנא, מחמת דבקותו העצומה בחיות הרוחני, אינו מתיר את עצמו, חס ושלום, מכל וכל מחיות הרוחני, ומחמת שהוא נפל לבחינת הלמוד [שלא לשמה], בשביל חיות גשמי.

קימין אתרי גשרי דדונג, ושור מהאי להאי, כמו אדם שעומד על גשר של שעוה, ואינו יכול לעמד, קופץ על גשר השני, ומחמת שגם השני של שעוה, קופץ על הראשונה, קופץ מהאי להאי. כן התנא, עקר למודו תמיד לשמה, ומחמת שצריך להמשיך חיות גשמי לעולם, מפילין אותו ללמוד שלא לשמה, אזי נוטלין ממנו למוד בחינת לשמה, ושוור מלשמה לשלא לשמה, ומחמת קדשתו ופרישותו שוור וקופץ משלא לשמה ללשמה, כי זאת הבחינה אצלו כמו גשר של דונג, שאין יכולים לעמד עליו, שוור לתוך לשמה, ומלשמה, מחמת הכרח לטובת העולם, שוור מהגשר הזאת, שהוא אצלו עכשו כמו גשר של דונג, ושוור מזה לזה ומזה לזה, ועל־ידי־זה יש בתורתו בחינת: ופשעים יכשלו בם.

התקון לכל הנ”ל: ונקיט תרי כסא דחמרא בידה – כי יש שני בחינת יין: בחינת תורה שבעל־פה, בחינת (אסתר א): יין מלכות רב, ובחינת: בינה – לבא, שמחת הלב, ויין ישמח לבב, גם הוא בחינת יין. ומורק מהאי להאי שימשיך קו ירק מהאי, בבחינת: וירק את חניכיו כנ"ל. וזה חבוק – שיקבל באהבה את הרדיפה וישמח ביסורין – על־ידי־זה השכינה, שהוא תורה שבעל־ פה, היא בבחינת חבוק, בבחינת: אני חבצלת, ירקה כחבצלת, שיהיה החבוק בשלמות. וזה: ולא נטפא מניהו לארעא. ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה – הינו שהשכינה ישבה בין תרין צדיקיא: צדיק עליון – זה בחינת יעלו שמים. ירדו תהומות – זה בחינת צדיק תחתון. זה בחינת נשיקין, בחינת: נוטפות מור עובר כנ”ל. ועל־ ידי מה נעשית בחינת נשיקין, בחינת: נוטפות מור עובר – על־ידי החכמה כנ”ל. וזה: ושמע מלכותא וקטלה – הינו שישכיל וישמע את התורה שבעל־פה, הנקרא מלכות פה, וישכיל מצרופיו היוצאים מתלמיד־חכם שד יהודי, ישמע וישכיל בשעה ששומע החרופין והגדופים, היוצאים מפה תלמיד־חכם שד יהודי, ישמע תורה שבעל־פה, על־ידי־זה קטלה – כי עקר חיות של הקלפות והשדין אינם אלא מניצוצי השכינה. כל זמן שהיא אינה בשלמות ויש לה איזה חסרון, אזי יש להם חיות כשמעלין אותה לבחינת חכמה, ששם עקר בנינה, וכשנבנית בשלמות, על־ידי־ זה וקטלה לשד יהודי:

וזה פרוש: תהלה לדוד. תהלה לשון ערבוב, כמו שכתוב (איוב ד): ובמלאכיו ישים תהלה. דוד זה בחינת תורה שבעל־פה, הינו, כשהתורה שבעל־פה נופלת ונתערבב לצרופים אחרים כנ"ל – ארוממך אלקי המלך, התרוממות שלה על־ידי אלקי, בחינת (תהלים נב): חסד אל כל היום. המלך, לבחינת: בינה – לבא, שהלב בנפש כמלך במלחמה (ספר יצירה פ”ו). ואברכה שמך – הינו אחר־ כך מעלה את התורה שבעל־ פה לבחינת חכמה כנ”ל, הנקרא ברוך, על־שם רבוי דברכאן, כי החכמה היא מקור הברכה: