# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/13/4/

ועל־ידי המשכת התורה נמשך השגחה, כי התורה היא ט’נ’ת’א’ [טעמים, נקדות, תגין, אותיות], שהם תלת גונין דעינא ובת־עין. וזה שמתחלת התורה בבראשית: תמן ראשי, תמן בת (תקונים, תקון ד, דף יח.). ראשי – אלה ראשי בית אבתם (שמות ו), שהאבות הם תלת גונין דעינא. תמן בת – דא בת־ עין. נמצא, כשחכם מביא תורה כנ”ל, נמצא שמביא כח הראות של השגחת השם יתברך עלינו, וכל אחד כפי קרובו אל התורה, כן השגחת השם יתברך עליו. כי עקר כח הראות – מחמת שמכה בדבר הנראה, וחוזר כח הראות מחמת ההכאה לעינים, ונצטיר הדבר הנראה בעינים, ואז העינים רואים את הדבר הנראה, כי הראות מביא את הדבר לתוך העינים. אבל כשהדבר הנראה הוא רחוק, אז קדם שיגיע כח הראות להדבר הנראה, מתפזר בתוך האויר ונתעכר, ואין מגיע בהכאה על הדבר, ועל־ידי־זה אין חוזר הראות לעינים, ואז אין העינים רואין, כי עקר הראות הוא מחמת ההכאה.

וזה (תהלים פ): שוב נא, הבט משמים וראה – שישוב הבטה שמביט משמים עלינו, ישוב על־ידי ההכאה, ישוב הראות לעיניו, ואז: וראה. כי הראיה על־ידי השבת ההבטה. וזה בחינת: והחיות רצוא ושוב. והחיות, הינו התורה, שהיא החיים. רצוא – בבחינת הבטה מעלא לתתא. ושוב בבחינת הכאת הראות בדבר הנראה ונחזר לעינים ונצטיר בעינים, כי העינים הם כמראה לטושה, שנתראה בהם כל דבר שעומד כנגדו, ועל־ידי שאנחנו קרובים אל התורה, נמצא שאנחנו קרובים אל הראות, ועל־ידי־זה כח הראות נחזר לעיניו, ונתראים ונצטירים אנחנו בעיניו.

אבל העכו”ם, מחמת שהם רחוקים מהתורה, הם רחוקים מהשגחתו, והשגחתו אין מגיע עליהם בהכאה. נמצא, השגחתו על העכו”ם בחצי הראות, בבחינת רצוא, ועלינו השגחתו בשלמות: