# קלה

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/135/

כי אקח מועד אני מישרים אשפט: (תהלים עה)

סגלה להנצל מגדלות – לכבד את הימים־ טובים ולקבל יום־טוב בשמחה ובהרחבת הלב כפי יכלתו. כי משה רבנו, עליו השלום, על־ידי שזכה לארבעים ותשעה שערי בינה, זכה להיות ענו מאד מכל האדם (במדבר יב), ויום־ טוב מחין דאמא, שהיא בינה, ועל־כן כשמקבל את היום־טוב, שהיא בינה, זוכה לענוה, כי יום־טוב בגימטריא סג עם הי' אותיות, כמובא בכונות, שהוא הפך גס רוח (עיין תיקונים מן זו”ח). כי יום־טוב מבטל הגדלות, כי טבע הקטנות – שיתבטל לגבי גדלות, ועל־כן כשמקרב להצדיק נתבטל הגדלות, כי על־ידי אור הגדול של הצדיק נתבטל לגמרי. והוא בחינת (איוב כט): ראוני נערים ונחבאו. הינו על־ידי שרואים פני הצדיק נחבאים הקטנים, כי הקטנות נתבטל לפני גדלות. ועקר כח קדשת יום־ טוב הוא תלוי בצדיקים, כמו שכתוב (ויקרא כג): אלה מועדי ה’ אשר תקראו אתם במועדם, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ר”ה כד): אל תקרי אתם, אלא אתם. נמצא, שהימים־טובים תלויים בצדיקים, ועל־כן כשמקבל ומכבד את הימים־טובים ומקבל אור הגדול של יום־ טוב, שהוא בחינת צדיק כנ”ל, נתבטל הגדלות שלו, כי הקטנות בטל לגבי גדלות. ועל־כן חיב אדם להקביל פני רבו ברגל, כי עקר כח יום־ טוב תלוי בצדיקים: ובזה מישב שפיר מה שהקשו בגמרא (סוכה כז:) על רבי אלעזר שאמר: משבח אני את העצלנים ברגל, שנאמר: ושמחת בחגך. והאמר רבי יוחנן: חיב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר: מדוע את הולכת וכו', עין שם היטב. כי אף שהוא ברחוק מאה פרסה מרבו ביום־טוב, ולא אזל ואתי ביומה, על כל זה הוא מחיב להקביל פני רבו ברגל, הינו שיכיר פני רבו ברגל, הינו שיכבד את היום־ טוב ויקבל אור הגדול של יום־טוב, שהוא בחינת פני רבו וכו', כי עקר קדשת היום־טוב תלוי בצדיקים כנ"ל, וכשמקבל את היום־ טוב, הוא מקבל פני רבו ממש, ועל־ידי־זה נתבטל הגדלות, כי טבע הקטנות – שיתבטל לגבי גדלות כנ"ל:

וזה פרוש: כי אקח מועד – כשאקבל את הימים־ טובים, אני מישרים אשפט – הינו שאזכה לענוה, שהוא בחינת: מישרים אשפט, כמו שאמרו חז”ל (חולין פט): מאי דכתיב: האמנם אלם וכו’, מה יעשה וכו’. יכול אף בדברי־תורה. תלמוד לומר: צדק תדברון. יכול אפלו אם הגיס דעתו. תלמוד לומר: מישרים תשפטו בני־אדם. וזה: כי אקח מועד אני מישרים אשפט – על־ידי שאקבל את המועדים, על־ ידי־זה אזכה לענוה, שהוא בחינת מישרים אשפט כנ”ל. וזהו גם־כן ענין המבאר במקום אחר על פסוק: ארץ אכלת יושביה (לעיל בסי’ קכט), כי הקטנות בטל לגבי גדלות ונאכל ונתהפך למהות הצדיק:

עוד שמענו בענין זה: אם הוא מקשר להצדיק, יוכל להרגיש קדשת יום־ טוב, כי הצדיק הוא בחינת קדשת יום־טוב כנ”ל. והסימן על זה, אם הוא מקשר להצדיק, הוא אם יש לו שפלות, כי טבע הקטנות – שיתבטל לפני גדלות כנ”ל. ועקר ההתקשרות הוא אהבה, שיאהב את הצדיק אהבה שלמה, כמו שכתוב (בראשית מד): ונפשו קשורה בנפשו, ותרגומו: חביבא לה כנפשה, וכמו שכתוב (ש”א יח): ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד. ואהבתו את הצדיק יהיה יותר מאהבת נשים, כמו שכתוב (ש”ב א): נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. אזי, על־ידי ההתקשרות להצדיק, יכול לקבל קדשת יום־טוב כנ”ל, כי עקר יום־טוב תלוי בצדיקים.

כי עקר בחינת יום־טוב הוא להעלות בחינת מלכות דקדשה מבין הקלפות, לבטל מלכות ארבע מלכיות דסטרא־אחרא, כי מלכות נקראת דל”ת, בגין דלית לה מגרמה כלום, כי אין מלך בלא עם, ונמצא דלית לה מגרמה כלום. והמלכות דקדשה, שהיא בחינות דל”ת, נפלה ונעשה ממנה ארבע מלכיות דקלפה, וביום־טוב צריך להעלות המלכות דקדשה מהארבע מלכיות דסטרא־אחרא. וזהו שכתוב (שם יא): ויהי לעת תשובת השנה לעת צאת המלכים. פרוש: יום־טוב נקרא תשובת השנה, כי כל הימים־טובים הם ימי דין, כמו שכתוב (ר”ה טז): בארבעה פרקים העולם נדון: בפסח וכו’. וצריך לשוב בתשובה, ועל־ידי־זה יוצא המלכות מבין הקלפות ונתבטל ממשלתם, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (יומא פו:): גדולה תשובה, שמקרבת את הגאלה, שנגאלין על־ידי תשובה מהמלכות דקלפות. וזהו: לעת תשובת השנה לעת צאת המלכים. שאז יוצא מלכות דקדשה, שהיא בחינת דל”ת, מבין הקלפות, ונתבטל כח הארבע מלכיות דסטרא־ אחרא.

ועקר – לבטל כח מלכות עמלק, כי היא כוללת הארבע מלכיות, כמו שכתוב (במדבר כד): ראשית גוים עמלק. ועל־כן כשהרג שמואל את אגג מלך עמלק נאמר (ש”א יח): וישסף שמואל את אגג. ופרש רש”י: חתכו לארבע, שחתך הארבע מלכיות דסטרא־אחרא, לבל יהיה להם כח וממשלה מהמלכות דקדשה, שהיא בחינות דל”ת, כי העלה המלכות דקדשה מהם. וזה נעשה ביום־טוב כנ”ל. וזהו: וישסף. ו”ו יו”ד הוא פעלה, ושרש התבה הוא שס”ף. והוא ראשי־תבות: ש’בועות, ס’כות, פ’סח, שהם הימים־טובים, שאז יוצא המלכות דקדשה, כי הימים־טובים הם ימי דין, שהיא בחינת יראה, בחינת מלכות, כמו שכתוב (אבות פ”ג): אלמלא מוראה של מלכות. ועל־כן נאמר בעמלק (דברים כה): ויזנב בך כל הנחשלים וכו’ ולא ירא־ אלקים. כי עקר כחו היה מחמת שלא העלו את המלכות דקדשה, מחמת שלא היה להם יראת־אלקים, שהוא בחינת מלכות כנ”ל.

ועל־כן בכל יום־טוב יש ארבע מצוות: בפסח – ארבע כוסות, בסכות – ארבעה מינים, בשבועות – למוד התורה, שהוא בארבע בחינות: אז ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה (איוב כח, ועין בראשית רבה פרק כד, תשא פ’ מ), כנגד המלכות שהיא בחינת דל”ת, שיוצאת ביום־טוב מבין הקלפות כנ”ל. והתלמידי־ חכמים הם בחינת מלכות, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (גיטין סב): מאן מלכי – רבנן, כי הם מעלים את המלכות, על־כן עקר קדשת יום־טוב נעשה על־ידם.

וכשמקבלים קדשת יום־ טוב, יש לו ענוה ושפלות כנ”ל. וזהו (משלי כב): עקב ענוה יראת ה’. כי יראה הוא בחינת מלכות כנ”ל. ואברהם אבינו טרח גם־כן על זה, ורדף ארבעת המלכים להעלות מהם המלכות, ויצא ממנו יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, כנגד ארבעה בנים: אחד חכם וכו’:

(מן “עוד שמענו” עד כאן, כל זה מבאר היטב לעיל בהתורה “מישרא דסכינא”, בסימן ל, עין שם).

ועל־ידי־זה נפתח רחמה של המקשה לילד, כמובא בעץ־חיים (שער לה פ”ג): כשם שיש צירים ודלתות לבית, כך יש צירים ודלתות לאשה (בכורות מה), ומהשתי דלתין נעשה צורת ם סתומה, ששם נוצר הולד וכו', עין שם. וצריך לחתך ה"ם" לשני דלתין, כדי שיצא הולד. וזהו: וישסף – חתכו לארבע, שחתך המ"ם לשני דלתין, והבן:

(באור ענין זה של המקשה לילד יתבאר במקום אחר)