# קמא

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/141/

אם יזכה שירגיש באמת כאב חטאיו, הינו כשימול את ערלת לבבו – כי כל זמן שלבו ערל ואטום, אי אפשר לו להרגיש באמת, רק כשימול את ערלת לבבו, ויהיה לו חלל בלב, ואזי ירגיש לבבו באמת גדל כאבו, ויצטער ויתחרט באמת, ואזי מגדל החרטה ירגישו גם כל הלבבות של כל הטפות שנמשכו ממנו, ולכל מקום שנמשכו, ירגישו שם במקום שהם, הן אותם שנמשכו ממנו ונתהוו מהם בניו ממין בני־אדם, והן אותם שנמשכו ממנו למקום אחר, חס ושלום, וגם שם יש להם לב ושאר איברים. ואזי, כשימול את לבבו וירגיש לבבו גדל כאבו, ויתחיל להצטער ולהתחרט באמת, אזי ירגישו שם כל הלבבות של הטפות, ויתודע להם האמת היאך הם מטלים במקום טנופות בשאול תחתית. כי מתחלה נדמה להם שטוב להם, כי הן מזיקי עלמא, רק אחר־כך, כשנמול לבבם על־ידי שנמול לבב אביהם, אזי מרגישין היכן הם, ומתחילין לקונן ולהצטער, ונעשה שם רעש גדול ביניהם. וזהו (דברים ל): ומל ה’ אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך. הינו כשימול ה’ את לבבו, ימול גם לבב זרעו. ולהיכן שנמשך הזרע, הן למין בני־אדם, אזי מחיבים בניו, שירגישו גם־כן הרהור תשובה על־ידי שנמול לבב אביהם, וכן אם נמשך למקום אחר, חס ושלום, אזי ימולו שם הלבבות וירגישו כנ”ל. והזמן המסגל לזה הוא חדש אלול, כי “אלול” ראשי־ תבות: א'ת ל'בבך ו'את ל'בב. הינו שימול ה’ את לבבו ואת לבב סתם, התלוי בו, להיכן שנמשך כנ”ל. הינו הלב של הטפות לאיזה מקום שנמשכו, אם שנמשכו ונתהוו מהם בניו מין בני־אדם, והן שנמשכו, חס ושלום, למקום אחר, וגם הם בניו והם תלויים בו. ועל־כן כשנפטר האדם, הם הולכים אחר המטה ומקוננים עליו, כמו בניו ממש ממין אדם, אך שזה שהם הולכים ומקוננים אחריו הוא לו לבזיון ולחרפה גדולה, רחמנא לצלן. רחמנא לצלן מענשים הללו, כידוע: