# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/18/7/

והתכלית נקרא תכלת, כי התכלת מערב שחור עם לבן, והוא גון שבין שחור ולבן, וכשנתחבר שחור ולבן, כמו הכתב, שהוא בחינת שחור על־גבי לבן, בודאי תחתיות האות הדבוק וקרוב להניר, שהוא לבן, במקום הדבוק והקרוב, שם הם מערבים שחור עם לבן, בבחינת תכלת. ותחתיות האות הוא הסוף והתכלית, כי כשהסופר כותב ומעמיד הקנה והעט עם הדיו על הניר, בודאי הדיו רחוק מהניר מעט, עד שהסופר מעמיק העט עם הדיו בתוך עמק הניר, ואז נדבק שחרות הדיו בעמק בקרוב גדול. נמצא, שהקרוב הוא סוף ותכלית, ובמקום הקרוב, שם הניר והדיו הם מערבים בבחינת תכלת כנ”ל, כי כן הדבר, שהתכלית, שהוא סוף המעשה, הוא במחשבה תחלה וקרוב להמחשבה כנ”ל.

[נראה לעניות דעתי לפרש, כי סוף המעשה הוא בחינת שחרות, ותחלת המחשבה הוא בחינת לבן העליון, כידוע. נמצא, שסוף המעשה, שהוא התכלית, שהוא במחשבה תחלה וקרוב להמחשבה, הוא בחינת תכלת, שהוא חבור שחור ולבן, והבן]: