# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/19/9/

ומי שאוחז במדרגה זו: ומציון יסעדך, מזה מאיר לבו, כי שם הלב הוא על־ידי שמקבל ונזון משופרא דשופרא, מל”ב אלקים של מעשה בראשית, שהם בחינת האותיות שיש בכל דבר, שכלם נמשכין מבחינת ל”ב אלקים של מעשה בראשית. ועל־ידי התנוצצות האור, שמקבל הלב מל”ב אלקים הנ”ל, על־ ידי־זה מתנוצץ פניו באור הזה בבחינת (משלי טו): לב שמח ייטיב פנים. וכשפניו מאירות בהזדככות הזה, אזי יוכל האחר לראות פניו בפנים הזה כמו במראה, ולהתחרט ולשוב בתשובה כנ”ל.

וזה בחינת (דברים ה): פנים בפנים דבר ה’ עמכם. הינו על־ידי שיש עמכם דבור ה’, הינו שלמות לשון־ הקדש, על־ידי־זה מתנוצץ הפנים ומאירות כל־כך, עד שיוכל להתראות פנים בפנים:

וזה: עד לא הוי מתקלא – הינו שלמות לשון־ הקדש, הנקרא מתקלא על־ שם ששקל הקדוש־ברוך־הוא ברצונו האותיות כנ”ל, בבחינת (איוב כח): לעשות לרוח משקל, ששקל הקדוש־ ברוך־הוא כך וכך אותיות לכל דבר ודבר, כדי שיהיה לו טעם וריח ותמונה הזאת כפי רצונו כנ”ל.

וקדם שהיה הלשון־הקדש בשלמות: לא הוי משגיחין אפין באפין – עדין לא היה בחינת פנים בפנים, כי אי אפשר לזכות לבחינת פנים מאירות הנ”ל, שהם בחינת פנים בפנים, כי־ אם על־ידי בחינת מתקלא, שהוא בחינת שלמות לשון־ הקדש כנ”ל, כי עקר בחינת פנים בפנים הוא על־ידי: דבר ה’ עמכם כנ”ל. וזה: עד לא הוי מתקלא, הינו בחינת לשון־הקדש, שעקר שלמותו על־ידי תרגום, שהוא נגה, הנקרא תקלא, כידוע:

וזהו החלוק בין השומע מפי הרב או מפי התלמיד או מפי הספר. כי הצדיקים הם גבורי כח עושי דברו (תהלים קג), שהם עושים ובונים הדבור של הקדוש־ ברוך־הוא, הינו הלשון־ הקדש שבו נברא העולם, בבחינות: נמלך בנשמותיהם של צדיקים וברא את העולם (ב”ר פ”ח), כי על־ידי השעשועים שראה הקדוש־ ברוך־הוא שיקבל מנשמותיהם של צדיקים, על־ידי־זה: בדבר ה’ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (תהלים לג). הינו שנעשה הדבור של לשון־הקדש, שבו נברא העולם. כי הצדיקים הם בבחינת עושי דברו, שהם עושים הדבור של הקדוש־ברוך־הוא, שידבר ויברא את העולם. וכל זה היתה קדם הבריאה. גם עכשו, כשרוצים הצדיקים לשמע איזה דבור מהקדוש־ ברוך־הוא, הם עושים תחלה את הדבור ובונים אותו, הינו על־ידי מעשיהם הטובים זוכים לשמע דבורים מהקדוש־ברוך־הוא. נמצא, שאלו הדבורים נתהוו ונבנו על־ידם. וזה בחינת (תהלים קג): עשי דברו לשמע בקול דברו – כשרוצים לשמע דבור מהקדוש־ברוך־הוא, הם עושים תחלה את הדבור, בבחינת: עשי דברו, כנ”ל, ואחר־כך שומעים אותו הדבור מהקדוש־ברוך־הוא, בבחינת: לשמע בקול דברו. כי בזה הדבור הקדוש־ברוך־ הוא מדבר עמם:

ושלמות הדבור של לשון־ הקדש תליא ביראה, בבחינת: עשאה כאוצר, כנ”ל. ויראה תליא באדנין (תיקון ע). נמצא, כשהצדיק שומע הדבור של תורה מפי הקדוש־ברוך־הוא, יש להדבור שלמות, כי הדבור תלוי ביראה, והוא שומע הדבור בבחינת: לשמע בקול דברו. נמצא, מי ששומע מפיו בעצמו, מקבל דבור לשון־הקדש בשלמות, הינו ביראה, כי זה הלשון־ הקדש יש לו שלמות מחמת בחינת: לשמע בקול דברו, כי שלמות הדבור תליא ביראה, והיראה תליא באדנין כנ”ל. אבל מי ששומע מפי אחר, הוא רחוק מזה השלמות, כי כבר ירד ממדרגתו:

וזה: ה’, שמעתי שמעך יראתי – כשהשמיעה מפי הצדיק בעצמו, שהוא שומע מפיך, בבחינת: עשי דברו לשמע בקול דברו. וזה: שמעך – שהוא שומע ממך, הינו מפי הקדוש־ברוך־הוא בעצמו, אזי: יראתי – כי עקר היראה תליא באדנין, ואז יש שלמות ללשון־הקדש הזה כנ"ל. וזה: ה' פעלך בקרב שנים חייהו. חייהו – פרש רש"י: עוררהו, הינו שנתעורר פעלך, הינו כח מעשה בראשית נתעורר בקרב שנים. אל תקרי: בקרב שנים, אלא: בקרב שנים (כשדרז"ל סוטה מט). שנים מקרא, דהינו לשון־הקדש. על־ידי לשון־הקדש בשלמות, הנשלם על־ידי היראה דתליא באדנין, נתעורר ונתנוצץ כח מעשה בראשית, שנברא על־ידי לשון־הקדש.

וזה שפרש רש”י: תפלה לחבקוק על שגינות – כתרגומו, שעקר שלמות לשון־הקדש – על־ידי התרגום כנ”ל. וזה: על שגינות – כי שגיונות הוא בחינת תרגום, כי תרגום הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, שמערב טוב ורע, וכן הוא השוגג, שיש בו גם־כן טוב ורע, שהמעשה הוא רע וכונתו טוב:

(השמטות השיכים לתורה הזאת:)

ובין לומד בספר לשומע מפי החכם יש חלוק גדול ביותר, כי ספר הוא רק לזכרון, כמו שכתוב (שמות יז): כתב זאת זכרון בספר, והזכרון הוא בכח המדמה, כי גם בהמה יש לה זכרון, כמו שאנו רואים, שגם בהמה זוכרת שבמקום זה נשכה כלב, והיא בורחת משם, ועל־כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: דברים שבעל־פה, אי אתה רשאי לאמרם בכתב (גיטין ס:), ויש דברים בגו, כי באמת זה המקרא: כתב זאת זכרון בספר הנ”ל, נאמר על תורה שבכתב, שצריכין דוקא לכתבה. (כל זה שמעתי מפיו הקדוש בעת שכתבתי לפניו תורה הנ”ל, ולא באר ענין זה היטב):

וזה סוד מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין לח:): אדם הראשון משוך בערלתו היה. אדם הראשון בלשון ארמית ספר, והבן מאד. כי על־ידי לשון ארמית, שהוא לשון תרגום, משכה וינקה הערלה, שהוא רע הכולל, מלשון־הקדש, מברית־קדש כנ”ל, עין שם היטב.

כי עקר פגם הברית, שהוא רע הכולל, בחינת לשונות העמים, יניקתם על־ ידי לשון תרגום, שהוא בחינת נגה, שעל־ידי־זה הם עולים לינק מלשון־הקדש, מברית־קדש כנ”ל, כי עקר המתקלא והנסיון והבחירה הוא בבחינת נגה, שהוא בחינת תרגום, כי נגה נקרא תקלא כנ”ל. וזהו: אדם הראשון משוך בערלתו היה. אדם הראשון בלשון ארמית ספר, כי הא בהא תליא, כי עקר פגם הברית, בחינת משוך בערלתו, נמשך על־ידי לשון ארמית, שהוא לשון תרגום, כשאין מעלין אותו ללשון־הקדש כנ”ל:

עשי דברו לשמע בקול דברו – שהצדיק עושה הדבור וכו’ כנ”ל. וכשהלשון־הקדש בא מלמעלה, עדין הוא חסר תקון, כי עדין צריך להעלות הטוב מן התרגום. וזהו סוד כונת מילה, כמו שמובא במדרש (בראשית פ’ יא) שאלת המינין על מצות מילה: איך יברא הקדוש־ברוך־הוא דבר המחסר תקון. אך הוא על כונה זו, הינו כנ"ל, שהלשון־ הקדש, שהוא בחינת תקון הברית הבא מלמעלה, הוא עדין חסר תקון, ועקר תקונו למטה, בזה העולם, על־ידי שאנו מעלין הטוב שבתרגום ומשלימין את הלשון־הקדש, כי עקר התקון של כל הדברים נשלם למטה בזה העולם דיקא, שזהו בחינת שלמות לשון־הקדש על־ידי תרגום, שאף־על־פי שהלשון־הקדש בא מלמעלה, אף־על־פי־כן אין לו שלמות כי־אם על־ידי לשון תרגום, שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, דהינו על־ידי שמבררין הטוב שבתרגום, הטוב שבעץ הדעת, שעל־ידי־זה דיקא נשלם הלשון־הקדש.

וזהו בחינת מה שמבאר שם במדרש התרוץ על שאלת המינין הנ”ל בענין מצות מילה, איך יברא הקדוש־ברוך־הוא מחסר תקון כנ”ל, שהשיבו שם: כל דבר צריך תקון: התורמסין צריכין לבשל וכו’, אף האדם צריך תקון וכו’, עין שם. הינו כנ”ל, שהשם יתברך ברא כל הבריאה בשביל האדם הבעל־בחירה, שהוא דיקא יתקן כל הדברים על־ ידי ברור הטוב שבעץ הדעת, שעל־ידי־זה משלים ומתקן כל הדברים שבעולם, ועל־כן צריכין לתקן תקון המילה, בחינת תקון הברית, בזה העולם דיקא, שזהו בחינת שלמות לשון־הקדש על־ידי תרגום דיקא, שהלשון־הקדש הבא מלמעלה, אין לו שלמות כשבא מלמעלה כי־ אם על־ידי שאנחנו משלימין אותו, על־ידי שמבררין הטוב שבתרגום, שאז דיקא נשלם הלשון־הקדש כנ”ל.

וזהו: חשמ”ל – חש מל, בחינת מילה, ו”מל” גימטריא שבעים, בחינות מדורה של שבעין כוכבין הנ”ל, שנתמלל ונחתך ונתבטל על־ידי מצות מילה, שהוא בחינת תקון הברית כנ”ל. עין בכונות והבן:

ולהעלות הטוב מן התרגום הוא על־ידי תקון השגגות, שצריך לתקן כל מה שחטא בשוגג, והבן:

ומי שיש לו שלמות לשון־ הקדש, יודע לפשר חלמין שבתרדמה כמו יוסף, כמבאר שם, כי החלומות הם כפי המאכלים שאוכל, כמובא, כי בכל דבר יש אותיות כנ”ל, וכששוכב וישן, עולים האדים מהמאכלים שאכל ועולים להמח, ונצטרפין האותיות שיש בהם, ומזה נעשה החלום. נמצא, כשאדם אוכל, אם היה אוכל הכף השני קדם הראשון, היה מתראה לו חלום אחר, כי בכל דבר יש אותיות אחרים, ואלו היה אוכל זה הכף תחלה, היו נצטרפין האותיות בצרופים אחרים, והיה מתראה לו חלום אחר. ומי שיש לו שלמות לשון־הקדש, הוא יודע האותיות שיש בכל דבר כנ”ל, על־כן הוא יכול לפשר חלמין כנ”ל. והבן היטב, איך עתה מבאר היטב ענין פתרון חלומות על־ידי שלמות לשון־הקדש, על־ידי מה שכתב שם אחר־כך, שעל־ידי שלמות לשון־ הקדש מאירין התנוצצות האותיות שיש בכל דבר, כי על־ידי התנוצצות האותיות שיש בכל המאכלים, שמהם החלומות, על־ידי־זה הצדיק בחינת יוסף יודע לפשר חלמין שבתרדמה כנ”ל:

זה מצאנו מזה המאמר מכתב־יד רבנו ז”ל בעצמו:

ישלח עזרך מקדש וכו’. גדל יקר הערך מלשון־ הקדש, שבו נברא העולם, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: לזאת יקרא אשה, כי מאיש – לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון־הקדש. כי האשה הוא בחינת לשון־הקדש, שבה נברא העולם, וזהו: חוה, לשון דבור, כמו שכתוב: ולילה ללילה יחוה דעת. וזה בחינת: לזאת יקרא אשה, כי הדבור נקרא זאת, כמו שכתוב: וזאת אשר דבר להם אביהם. ועל־ידי לשון־הקדש רוממנו מכל הלשונות, וזה בחינת: לשון נופל על לשון, כל הלשונות נופלים על־ידי לשון־הקדש, ואין... (עד כאן מצאנו):

[פרקא תנינא דספרא דצניעותא מבאר לעיל בהתורה: אמר אל הכהנים, סימןב.]