# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/22/11/

אך כשרוצים לצאת ממדרגת נעשה ונשמע זה למדרגת נעשה ונשמע גבוה ממנה, צריך להיות ירידה קדם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ע”ז ד:): לא היה דוד ראוי לאותו מעשה וכו’. לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה, אלא שנתן השם יתברך להם מכשול לטובת העולם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שם: להורות תשובה.

וזה (ישעיה ג): והמכשלה הזאת תחת ידיך (שבת קכ גיטין מג) – אלו דברי־תורה, שאין אדם עומד עליהם אלא־אם־כן נכשל בהם. דברי־תורה הם בחינות הדבורים שסביבות המצוה, שהם: וידבר ה' אל משה וכו' כנ"ל, שהם בחינות נסתר, בחינות נשמע, בחינת תפלה כנ"ל. עומד עליהם – זה בחינות תפלה, כי אין עמידה אלא תפלה (ברכות ו:), ולעשות מהדברי התורה, שהוא בחינות נשמע, יהיה נעשה ממנו בחינות נעשה, עד שיהיה העמידה, שהיא בחינות התפלה, יהיה עליהם, הינו שיהיה לו בחינות עמידה, בחינות תפלה, בחינות נשמע גבוה יותר, כי כשיהיה מהנשמע נעשה, יהיה לו נשמע גבוה ממנו כנ”ל. וזה אי אפשר אלא־אם־כן נכשל בהם, כי לעלות מדרגא לדרגא, צריך ירידה תחלה, שהיא המכשול.

וזה (ירמיה נ): ביום ההוא יבקש עוון ישראל ואיננו. כי לעתיד יהיה כלו תשובה, ועל־ידי התשובה זדונות נעשין זכיות, ויהיה נעשה מעברות ישראל תורה, ועל־כן יבקשו אז העוונות, כי יבקשו ויחפשו אז אחר עוונות ישראל, איך לוקחין עוד איזה עון, כדי לעשות ממנו תורה. וזהו: ואיננו, כי יהיו כל העוונות נכללין באין, הינו באין סוף, ששם העוונות נתהפכין לזכיות על־ ידי התשובה, שזהו בחינות ירידה תכלית העליה הנ"ל. וזה (הושע יד): שובה ישראל וכו’, כי כשלת בעוונך, הינו על־ידי התשובה, יהיה נעשה מהעברות בחינת מכשלה, שהוא התורה כנ”ל:

וזה פרוש המשנה (אבות פ”ה): יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וכו’. נמצא, שמזהיר על עזות דקדשה, שצריך האדם שיהיה עז כנמר כנגד כל הקמים כנגדו למנע אותו, חס ושלום, מעבודתו. ותכף ומיד מבאר שם גדל הפגם והאסור של העזות־פנים דסטרא־אחרא, כמו שכתוב שם: הוא היה אומר: עז־פנים לגיהנם וכו’. ואם־כן אפשר לטעות, חס ושלום, כי בהכרח צריכין לעזות בשביל הקדשה כנ”ל, כי אי אפשר להתקרב אל הקדשה באמת, כי־אם על־ ידי עזות כנ”ל, וכמו שאמר הוא עצמו: הוי עז כנמר. ומצד אחר העזות רע מאד, הינו מי שהוא עזות־פנים שלא בשביל הקדשה (מכל־ שכן כשהוא עז־פנים כנגד הקדשה, שמעז פנים נגד יראי ה’ וכיוצא), שזה העזות רע מאד, כי עז־פנים לגיהנם.

ואם־כן נפל פותא בבירא, כי אין יודעין איך להתנהג – על זה בקש התנא: יהי רצון שתבנה עירך במהרה בימינו (שלכאורה הוא פליאה גדולה, וכל אדם משתומם על זה: מה סמיכות יש לתפלה זאת להקודם, וגם אין זה דרך המשנה להתפלל תפלה ובקשה באמצע דבריו, אך עתה מבאר היטב), הינו שהתפלל, שיזכה לידע איך להתנהג בענין העזות, הינו שלא יהיה לו שום עזות דסטרא־אחרא, רק שיזכה שיהיה לו עזות דקדשה, שעל־ידו נבנה ירושלים קריה נאמנה, הינו שזוכין לאמונה על־ידי זו העזות, כמבאר לעיל, שאי אפשר להתקרב להצדיקים אמתיים, שהם בחינת כלליות שבעה רועים, שהם כלליות הקדשה, שעקר האמונה נמשך על־ידם, כי־ אם על־ידי עזות כנ”ל, וזהו: יהי רצון שתבנה עירך במהרה בימינו. הינו שיהיה העזות עזות דקדשה, שממנו נבנה ירושלים קריה נאמנה כנ"ל.

אך לבוא לזה הוא על־ידי: ותן חלקנו בתורתך. הינו על־ידי שמשיגין בחינת נעשה ונשמע – שעושין מהנשמע נעשה, מתורת ה' – תורתו, דהינו שזוכה להשיג תורת ה' כנ"ל. וזהו: ותן חלקנו בתורתך – שיהיה חלקנו, שהוא החלק שלנו בהתורה, הינו בחינת תורתו, בחינת נעשה, בתורתך – הינו תורת ה’ ממש, הינו שיזכה להכלל באין כנ”ל, שיזכה להשיג תורת ה’, בחינת נשמע, שעל־ידי־זה זוכין לשמחה כנ”ל, שעל־ ידי־זה זוכין לעזות דקדשה כנ”ל, בחינת: כי חדות ה’ היא מעזכם כנ”ל.

וזה: ובשת פנים לגן־עדן. כי באמת זה העזות דקדשה נמשך מבשת, כי לעזות דקדשה זוכין על־ידי שמחה וחדוה, בחינת: כי חדות ה’ היא מעזכם כנ”ל, ולחדות ה’ זוכין על־ידי בחינת נעשה ונשמע כנ”ל, ועקר שלמות השמחה הוא על־ידי היראה, שהיא בחינת נשמע, בחינת תפלה כנ”ל, ויראה היא בשת, ירא בשת. נמצא, שזה העזות דקדשה נמשך מבשת. וזה: ובשת פנים לגן־עדן, כי העזות הזאת דקדשה, שהוא בחינת בשת, הוא בחינת עדן, בחינת עדן עלאה וכו’, שהוא בחינת נשמע, בחינת יראה, בחינת תפלה כנ”ל. ולבוא לעזות הזאת, התפלל: יהי רצון שתבנה עירך וכו’ כנ”ל:

וזה פרוש: אלעזר זעירא הוה סים מסאנא אכמא. אמרו לה: מה עבדת. אמר: קא מתאבילנא על ירושלים (ב”ק נט) – כי היה מתאבל על ירושלים קריה נאמנה, הינו על קלקול האמונה, ועל־כן סים מסאנא אכמא, להורות שנתקלקל חותם הרגלין, ונעשה מ"חותם" דם "נדת". וזה: מסאנא אכמא – שנתקלקל הרגלין ונעשה נדת, כי האי שחור אדם הוא (חולין מז:). וזה נעשה על־ידי קלקול האמונה, כי עקר היא האמונה, כמבאר למעלה (שעל־ידי קלקול האמונה, שהוא בחינת חותם הידין, נתקלקל ממילא חותם הרגלין, כי עקר הוא האמונה כנ”ל).

אמרו לה: מי חשיב את לאתאבולי וכו’ – הינו שחשדוהו שיש לו גדלות, ועל־כן על־ידך נתקלקלו הרגלין, בבחינת (תהלים לו): אל תבואני רגל גאוה. כי על־ידי גדלות נתקלקלו הרגלין, בבחינת: כל המתגאה, כאלו דוחק רגלי השכינה. ועל־כן, כיון שחשדוהו בגדלות, חבשוהו, כי ענש הגדלות הוא תפיסה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה יג:): ואם הגיס דעתו, הקדוש־ברוך־הוא משפילו, שנאמר: ואם אסורים בזקים. נמצא, שענש הגדלות – תפיסה, ועל־כן חבשוהו.

אמר להו: בעו מנאי או אבעי מניכו – כי זה יהיה נסיון אם יש לי גדלות, אז ראוי שלא אוכל להשיב לכם, כי כל המתגאה, חכמתו מסתלקת ממנו (פסחים סו:). בעי מניהו: האי מאן דקץ כפרא, מאי משלם. קץ כפרא הוא בחינת שפגם בעזות. כפרא הוא בחינת עזות, בחינת קולות, כמו שכתוב (תהלים קד): הכפירים שואגים לטרף. ושאל: מאי משלם מי שפגם בזה העזות. והשיבו: משלם כפרא – כמו שפגם ישלם.

ושאל: והא קא הוי תמרי – כי על־ידי־זה שפגם בעזות, יכול לבוא לקלקול האמונה, וזה תמרי – בחינת (ירמי' ב): ההמיר גוי אלהים, ועמי המיר כבודי וכו’. והשיבו: ישלם תמרי – כמו שמגיע על קלקול האמונה. והא לא הוי תמרי – כי אף־על־פי־כן עדין לא בא לכפירות. והשיב: בששים – הינו גיהנם, שכל העולם אחד מששים לגיהנם, כי עז־פנים לגיהנם, כי הענשים של כל הדברים החליף אברהם אבינו, עליו השלום, על שעבוד מלכיות, אך ענש העזות נשאר רק בגיהנם, וזה שפגם בעזות דקדשה על־ידי עזות פנים דסטרא־אחרא, ישלם בששים, הינו בגיהנם כנ”ל:

ועזות דקדשה הוא בחינת תשרי, ועל־כן נקרא (מ”א ח): ירח האיתנים, מלשון תקיפות ועזות, כי אז צועקין ישראל קולות וקול שופר, שהקולות כלם הן בחינת עזות, כנזכר לעיל, ועל־כן אז נחתמו ונתקנו שני החותמות, חותם בתוך חותם, כי על־ידי עזות דקדשה זוכין לאמונה, שהוא בחינת חותם הידין, ועל־ידי־זה זוכין לקבל מוסר ממוכיחי הדור, שזהו בחינת חותם הרגלין כנ”ל, שהם בחינת שני החותמות, חותם בתוך חותם כנ”ל.

וזה: תשרי, בגימטריא שתי פעמים חותם עם השתי תבות (כמובא בכתבי האר”י בכוונות נעילה והושענא רבא). ועל־כן בתשרי שמחת ישראל, כי עזות הוא על־ידי השמחה כנ”ל, כי חדות ה’ היא מעזכם. וגם המקרא הזה נאמר על ראש־השנה:

(השמטות השיכים להתורה הזאת:)

וזה: והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה (דברים ז). עקב – בחינת רגלין, ורגלין הם בחינת המוכיחים, כנזכר לעיל, ולהם מגלים הדינים, והם מוכיחים את הדור. וזה: והיה עקב תשמעון – הינו שמבחינת רגלין, הינו המוכיחים, תשמעון את המשפטים האלה, הינו הדינים, כי להם מגלים אותם כנ”ל, והם מוכיחים בזה את הדור כנ”ל:

כל הקולות הם בחינת עזות. קול המוכיח הוא בחינת קול שופר, כמו שכתוב (ישעיה נח): כשופר הרם קולך. וכן קול נגינה, וזה בחינת (תהלים לג): היטיבו נגן בתרועה. קול הנגון הוא בחינת תרועה, בחינת שופר, בחינת: ואתה תרעה את עמי, כנ”ל:

בימי רבן גמליאל היה הדור, שהיתה תורתם בחינת נשמע, בחינת תפלה, וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה כא): בימי רבן גמליאל היו לומדים תורה בעמידה. עמידה הוא בחינת תפלה כנ”ל. ועל־כן משמת רבן גמליאל, בטל כבוד התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם ובסוטה מט):

בכל עולם יש בחינת נעשה ונשמע. וכן במלאכים יש נעשה ונשמע, כמו שכתוב (תהלים קג): גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת פח): מי גלה רז זה לבני, רז שמלאכי־ השרת משתמשין בו, שנאמר: גברי כח וכו’:

אי אפשר להתקרב אל הקדשה כי־אם על־ידי עזות, כמו שכתוב: הוי עז כנמר, כמבאר לעיל. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ביצה כה:): לא נתנה תורה לישראל אלא מפני שהן עזין:

גדולה בושה, שנכפלה שני פעמים בפסוק (יואל ב): ולא יבשו וכו’, ולא יבשו עמי לעולם (מו”ק ט:):

הגן־עדן והגיהנם הם בזה העולם ממש, אך אי אפשר לבוא לשם מחמת הקרירות שבצד צפון ודרום. וצער הבושה גדול מאד, יותר מענש גיהנם, וכל יסורי עולם הזה, יש בהם צער הבושה, שמתביש מחבריו על שיש לו יסורין. וכן לעתיד לבוא צער הבושה גדול מאד, ואפלו כל צדיק נכוה מחפתו של חברו. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלמה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב”ב עה). ואמרו שם: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלמה וכו’. מכל־ שכן איך יתבישו החוטאים, רחמנא לצלן. ואם הוא במדרגה שאין צריך להתביש משום אדם, יש להתביש מהקדוש־ברוך־הוא, כי הקדוש־ברוך־הוא מקים כל התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: הקדוש־ ברוך־הוא קובר מתים וכו’, הקדוש־ברוך־הוא מבקר חולים וכו’, ושאר מצוות התורה שחשבו רבותינו זכרונם לברכה, שהקדוש־ ברוך־הוא מקים אותם. וגם הקדוש־ברוך־הוא מתפלל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: מנין שהקדוש־ ברוך־הוא מתפלל וכו’, ומאי מתפלל. יהי רצון מלפני וכו’. ובודאי שהקדוש־ברוך־ הוא מקים מצוות התורה ותפלה כמו שראוי להקדוש־ ברוך־הוא, וכמה רחוק בין קיום התורה שלו ובין תפלה שלו, לתורה ותפלה של השם יתברך, כי כל אחד עובד השם יתברך לפי מדרגתו בבחינת נעשה ונשמע, הינו תורה ותפלה כנ”ל:

[בעת שהתחיל לומר התורה הזאת, התחיל מזה הענין הכתוב כאן, מענין הגן־עדן והגיהנם וצער הבושה וכו’ כנ”ל, עד שנכנס בענין תורה ותפלה של השם יתברך בעצמו, ככתוב כאן, ואחר־כך נכנס על־ידי־זה מענין לענין, עד שגמר כל התורה הנ”ל. אך בשעה שכתבתי לפניו תורה זאת, הפך הדבר קצת, וצוה עלי להתחיל התורה מענין חותם בתוך חותם כנ”ל. וה’ יודע כונתו]: