# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/22/7/

וקול הברה הוא: דע, כי כשנתעורר קול דקדשה, אזי מתעורר ממנו קול דסטרא־אחרא, כי על־ ידי העברות נבראים מחבלים, והם צועקים: הב לן מזוני. הב לן חיי. וכשאין מתגבר ומתעורר קול דקדשה, הם נחים, אך תכף שמתעורר קול דקדשה, הם מתעוררים תכף, ומתחילין לצעק ולקטרג נגדו – וזהו קול ההברה, שיוצא מקול הקדשה. וזה בחינת (ירמיה יד): אם עונינו ענו בנו – אין עניה אלא לשון צעקה, הינו שהעוונות צועקין בנו, בתוכנו ממש, על־ידי שנתעורר קול דקדשה, וכמו שכתוב אצל הצרפית (מלכים–א יז): באת אלי להזכיר את עוני. הינו כל זמן שלא היה שם אליהו, ולא היתה הקדשה גוברת כל־כך, היו העוונות שלה נחים, אך על־ ידי שנתעורר שם קדשת אליהו, היו נזכרים ונתעוררים עוונותיה לצעק ולקטרג עליה.

וזהו: אם עונינו ענו בנו – שהעוונות צועקין בתוכנו, ואפלו כשאנו צועקים איזה קול דקדשה, אין אנו זוכין לשמע קול דקדשה בעצמו, לשבר על־ ידו עזות הגוף, כי־אם קול הברה, שהוא קול העוונות, שנתעוררין נגד קול דקדשה, והם צועקין בתוכנו: ה' עשה למען שמך – שאתה בעצמך תעשה למען שמך ותרחם עלינו למענך לבד. וכשאינו בבחינת בשר להחכם, שהוא בחינת העצם, אזי אינו שומע הקול בעצמו הנ"ל, רק הקול ההברה, הינו קול העוונות שנתעוררים מזה הקול.

וזה (ר”ה כז:): התוקע בבור, בחינות (תהלים פח): שתני בבור תחתיות, והוא מתאנח ותוקע על זה – אותם העומדים בחוץ, שאינם בבחינת בשר, אם קול שופר שמע – יצא, הינו שיוכל לצאת מתוך הרע שלו. ואם קול הברה שמע – לא יצא, כנ”ל.

נמצא, בין קול אנחת האדם בעצמו אינו שומע, אם אינו בבחינת בשר – שהגוף רחוק כל־כך מהעצם הנשמה, עד שאינו בבחינת בשר, ואזי אינו שומע קול אנחתו, וכן קול אנחת החכם, אם אינו בבחינת בשר להחכם, אינו שומע קולו, כי־אם קול הברה כנ”ל: