# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/23/5/

וכל המצוות שאדם עושה אותם בלא ממון, הינו שאין רוצה להפסיד ממון בשביל המצוה, זה הבחינה נקרא צדק, וזה: צוית צדק עדתיך. אבל כשחביב כל־כך המצוה, עד שאין מרגיש בהפסד ממון, זאת הבחינה נקרא אמונה, כי עקר אמונה הוא בממון, כשמשבר תאות ממון כנ”ל, ששם פנים דקדשה. וזה: אמונה מאד – זה ממון, כמו שכתוב (דברים ו): ובכל מאדך (ברכות נד):

וזה פרוש שאמרו סבי דבי אתונא: אמר לנו מלי דכדיבא, זה בחינת שקר, בחינת עבודה־זרה, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין צב): כל המחליף בדבורו, כאלו עובד עבודת־כוכבים וכו’. ואמר להם: הוי לן כדניתא וילדה. כדניתא – זו פרדה, זה בחינת עכו"ם, דשריא בפרודא, כמובא בזהר (משפטים צה.): שארי בחבורא וסים בפרודא. וילדה – זה בחינת רוח, המכנה בשם לדה. ואמרו לו: וכדניתא מי ילדה, כי עכו”ם אל אחר אסתרס ולא עבד פרין (שם קג.). והשיב להם: הי ניהו מלי דכדיבא, הינו השקר, שנדמה להם שמרויחין, ובאמת אינם מרויחין.

ותלא לה פתקא בצוארא, דהוי מסיק בי אבא מאה אלפי זוזי. בי אבא זה עבודה־זרה. כמו שכתוב (ירמי' ב): האומר לעץ אבי אתה. ועבודה־זרה היא חובה, שמכרעת את הכל לכף חובה, וכל המתדבקין בה הם בעלי־חובות, כמו שאנו רואים בחוש, שזה המשא תלוי בצואר בני־אדם, שאין מסתפקין בממונם, ולווין ממון מאחרים, ונדמה להם שהם משתכרין שכר הרבה, ואחר־כך מתים בעלי־ חובות, ואם אינם מתים בעלי־חובות, הם בחייהם בעלי־חובות, ומטריחים את עצמם בטרחות גדולות, ומסכנים את עצמם בסכנת דרכים בשביל שכר מועט, בשביל לשלם חוב אביהם, חוב עבודה־זרה, כי מצוה לקים דברי המת, וזה הדבר להם כמו צואה מאביהם, שישלמו חובותיו. וזה שפרש מהרש”א: תלא לה פתקא בצוארא – שטר צואה.

ואחר־כך אמרו לו: מלחא כי סריא במאי מלחי לה – כי תקון של תאות ממון הוא תקון הברית מלח כנ"ל, ושאלו אותו: זה שתקן בריתו, אם נפל לסרחון תאות ממון, במאי תקונו. והשיב להם: בסילותא דכדניתא – כי באמת יש עוד תקון לתאות ממון, הינו שיסתכל לשרש, שמשם בא כל הממון וכל ההשפעות, ועל־ידי הסתכלותו שם יתבטל תאותו, כי שם בשרשה, השפע כלו אור צח ומצחצח ותענוג רוחני, ואין מתאוה (נ"א מתעבה כת"י) אלא למטה, ומי הוא הפתי יסור הנה להשליך תענוג רוחני ולקח תענוג עב.

אבל לזאת ההסתכלות אי אפשר לבוא אלא עד שיתקן בריתו, כמו שכתוב: מבשרי אחזה אלוה, שבתחלה צריך לתקן בשר־ קדש, ואז יוכל להסתכל באלקות. ובשביל זה עקר התקון של תאות ממון הוא על־ידי ברית. וכשמתקן בריתו, אי אפשר לפל לתאות ממון, כי על־ידי מלח, תאות ממון חסר כנ”ל. ושרש השפעות הוא מכנה בשם שליא, ששם מנח הולד, כי השליא הוא בחינת דלתי בטני, כי יש שני דלתות לאשה, כמו שכתוב (איוב ג): כי לא סגר דלתי בטני (בכורות מה), ונעשה משני דלתין צורת מ”ם סתומה, ששם מנח הולד, והוא בחינת מ”ם יום של יצירת הולד (נדה ל). וכן יש למעלה דלתי שמים, שמשם נולד השפעות, כמו שכתוב (תהלים עח): דלתי שמים פתח וימטר עליהם כעפר שאר וכו’. וזה שהשיב להם: בשליא דכדניתא הוא תקונו של זה השומר הברית, כשנופל לתאות ממון. ואמרו לה: מי איכא שליא לפרדה – כי עכו"ם אין לה אפלו בית־ולד. אמר להם: ומלחא מי סריא – כי באמת מי שתקן הברית, אינו נופל לתאות הממון:

אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם (תהלים נה). הינו מי שהוא בעל מחלקת, נופל לתאות ממון, וימיו כלים ברדיפה אחר מותרות. וזה: לא יחצו ימיהם – שאין אדם מת וחצי תאותו בידו (מ”ר קהלת סדר א). וזה: לא יחצו – שאין משיג חצי תאותו, כמובא לעיל [באות ג] על פסוק: ויגרש מפניך אויב, ויאמר השמד, עין שם. (עד כאן לשון רבנו ז"ל): וזה שסים: ואני אבטח בך – שהוא ההפוך מתאות ממון, כי המשקע בתאות ממון, אינו בוטח בה’, כי הוא עובד כל עכו”ם, אך: ואני אבטח בך – שתוכל להזמין לי פרנסתי בסבה קלה, ואהיה שמח בחלקי, ולא אהיה משקע בתאות ממון:

ועל־כן אלו המשקעים בממון, כל מה שיש לו עשירות יותר, יש לו דאגות ועצבות ומרה־שחורה ביותר, כי הממון והעשירות שלו הוא בבחינת: בעצבון תאכלנה. שהוא בחינת עצבות ומרה־שחורה, אנפין חשוכין, מיתה, כנ”ל, ועל־כן כל מה שיש לו ממון ועשירות יותר, יש לו עצבות ומרה־שחורה ודאגות יותר, כי הממון שלו הוא מבחינת עצבות ומרה־שחורה וכו’ כנ”ל. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ”ב): מרבה נכסים – מרבה דאגה. כי בודאי הוא מרבה דאגה ועצבות על־ידי רבוי הנכסים והעשירות, כי הנכסים שלו הם בעצמו בחינת עצבות כנ”ל, ועל־כן כל מה שמתרבין יותר, נתרבה העצבות והדאגות ביותר כנ”ל. ועל־כן הממון והעשירות הוא מקצר ומכלה ימיו וחייו של האדם, כי אין דבר שמפסיד החיות כמו הדאגה והעצבות, כידוע לחכמי הרופאים, והממון והעשירות הוא מרבה דאגה ועצבות כנ”ל, על־כן הוא מפסיד ומכלה חייו, כי הוא מקשר בפנים דסטרא־אחרא, אלהים אחרים, חשך, שהוא בחינת מיתה, הפך אור פני מלך חיים כנ”ל. ועל־כן הממון ממית אותו, כי הוא בבחינת מיתה, שהוא עצבות וכו’ כנ”ל, שכל זה הוא בחינת תאות ממון כנ”ל.

וזה שכתוב (בראשית ג): ועפר תאכל כל ימי חייך, עפר זה בחינת הממון, כמו שכתוב: ועפרות זהב לו, הינו שהממון והעשירות, שהוא בחינת עפר, תאכל כל ימי חייך, כי הממון היא אוכלת ומכלה כל ימי חייו של האדם כנ"ל, כי עפר הוא בחינת עצבות, שהוא בחינת תאות ממון, כמו שכתוב בתקונים (תקון ע דף קכב:): עפר איהו קר ויבש, הכי טחול קר ויבש. ומהטחול נמשך העצבות, כידוע. וזה שסים שם בתקונים: ובגין דא: ועפר תאכל (כל) ימי חייך וכו’, הינו כנ”ל, עין שם והבן היטב.

וזה שכתוב בתקונים (תקון ג בהי”א תיקונים האחרונים): טחול דא לילית, אמא דערב־ רב, שחוק הכסיל. מאן כסיל, דא אל אחר וכו’, עין שם. ואיהו אסכרה לרביא, דאנון חיביא, חיכית בהון בעתרא בהאי עלמא, ולבתר קטילת לון. כי אלו המשקעים בממון, הם בבחינת: בעצבון תאכלנה. שהוא בחינת טחול, שהוא בחינת עצבות ומרה־ שחורה ורבוי דאגות, והם מקשרים בפנים דסטרא־ אחרא, אל אחר וכו’ כנ”ל, שכל זה הוא בחינת הטחול, אמא דערב־רב, שחוק הכסיל, אל אחר, כנ”ל. וזה שכתוב שם: לבתר קטילת לון, כי בודאי הממון, שהוא בחינת טחול, עצבות וכו’ כנ”ל, הורגת אותם, כי הממון שלו הוא בבחינת מיתה, אנפין חשוכין, עצבות וכו’ כנ”ל. וזהו מה שכתוב לעיל: מצא או מוצא, שתאות ממון הוא בחינת: מוצא אני מר ממות את האשה וכו’ כנ”ל, כי כן מבאר שם בתקונים (תיקון ע הנ”ל): ומוצא אני מר ממות את האשה, ודא טחול וכו’. אך פרנסה דקדשה הוא בחינת: מצא אשה מצא טוב וכו’, שהוא בחינת הצדיק כנ”ל, כי הצדיק האמת נצול מזה, כי אין הממון מזיק לו, כי עליו נאמר: טוב לפני האלקים ימלט ממנה וכו’, כמו שכתוב שם בתקונים (תיקון ג הנ”ל): ואמאי אתקריאו רביא, בגין דלא אית בהון דעת לאשתזבא מנה, אבל לב מבין אשתזיב מנה דתמן צדיק, ורזא דמלה: טוב לפני האלקים ימלט ממנה, וחוטא ילכד בה. כי צריך חכמה ודעת גדול לזה, שלא יזיקנו הממון, שלא יכלה ימי חייו, כי רב העולם נלכדו בזה, הינו בתאות ממון, והממון הורגת וממית אותם כנ”ל, ואי אפשר להנצל מזה כי־אם על־ידי הצדיק, שנאמר עליו: טוב לפני האלקים ימלט ממנה וכו’ כנ”ל. אשרי לו.

עין שם (תיקון ג’ הנ”ל ותיקון ע’ הנ”ל) בתקונים ותראה נפלאות, איך עתה, שפתח רבנו זכרונו לברכה את עינינו וגלה לנו את ההקדמות החדשות הנפלאות, המבארים לעיל בהתורה הזאת, עתה עתה מבארים היטב דברי התקונים הנ"ל, כי עתה מבארים שם כל דברי רבנו הנ”ל. ראה והבן וחכם, עין שם בתקון ע’ הנ”ל מה שכתוב שם: אם זכה וכו’ – עזר, ואם לאו – כנגדו וכו’, עלה אתמר: ומוצא אני מר ממות את האשה. ודא טחול שבתאי וכו’ (הינו בחינת עצבות ומרה־שחורה, שהוא בחינת טחול שבתאי, פתיא אכמא, כידוע). עזר – דא שכינתא, עלה אתמר: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה’. ובגין דא הוו אמרי מארי מתניתין: מצא או מוצא. עין שם היטב והבן, ותראה שכל דברי רבנו ז”ל מבארים עתה שם ובתקון ג’ הנ”ל באר היטב:

זאת התורה היא לשון רבנו ז”ל בעצמו, עד המקום שנרשם לעיל, ומשם והלאה הוא מלשוני, מה ששמעתי עוד דברים, שלא נתבארו בלשונו הקדוש. ועוד לאלוה מלין, מה ששמעתי והבנתי מפיו הקדוש, בעת שזכיתי לשמע מפיו הקדוש התורה הזאת, וזהו:

קשים מזונותיו כפלים כיולדה, כי היולדת ראמת עי”ן קלין, והכא יש ק”ם קלין וכו’, עין לעיל. כי צריכים להתנסות ולהצטרף בתאוה זו של ממון קדם שזוכין למשא־ ומתן באמונה, להרויח ולהוליד ממון דקדשה. דהינו, שצריכין להתגבר מאד בשעה שעוסק במשא־ ומתן, שלא יפל אז לתאות ממון כלל, חס ושלום, רק משאו ומתנו יהיה באמת ובאמונה, ולשבר ולבטל כל המחשבות והבלבולים והתאוות של ממון שבאים עליו. רק כל כונתו יהיה בשביל השם יתברך לבד, כדי שיזכה לעבד השם יתברך על־ידי הממון שירויח, ולתן צדקה להחזיק לומדי תורה ועובדי השם וכו’. ובשביל זה קשים מזונותיו של אדם כפלים כיולדה, כי היולדת צריכה לסבל חבלי לדה, וצריכה לצעק ע’ קלין קדם הלדה, והכא יש ק”ם קלין, שהשכינה צווחת, חס ושלום: קלני מראשי, קלני מזרועי, על הנופלים בתאות ממון. וקדם שמרויחין ממון, צריכין לילך ולעבר ולהתנסות ולהצטרף דרך אלו הק”ם קלין, ולצעק ולהתפלל להשם יתברך לעבר עליהם בשלום ולהנצל מהם. על־כן קשים מזונותיו כפלים כיולדה, דאלו התם ע’ קלין והכא ק”ם קלין, והבן:

גם באר אז, שק”ם קלין הם שתי פעמים ע’, הינו: קלני מראשי, קלני מזרועי, שהם בחינת שני מיני קולות, מראשי ומזרועי, וכל קול הוא בחינת ע’ קלין של היולדת, והכא הם כפולים: קלני מראשי, קלני מזרועי. קלני – לשון קול. על־כן הם ק”ם קלין. כי באמת כל הרוח, המכנה בשם לדה, וכל הממון וכל ההשפעות נמשכין רק משבירת תאות ממון, שהיא בחינת אמת כנ”ל. וזהו בחינת: קשטא קאי (שבת קד), כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קיט): ואת כל היקום אשר ברגליהם – זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו. ועל־כן עקר המעמד פרנסה, הינו ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, הוא על־ ידי אמת, שהוא בחינת שבירת תאות ממון כנ”ל. וזהו בחינת קשטא קאי, הינו על־ידי אמת יש לו ממון, שהוא בחינת עמידה, שמעמידו על רגליו כנ”ל. אבל שקרא לא קאי, כי שקר הוא עבודה־זרה, תאות ממון, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: המחליף בדבורו, כאלו עובד עבודה־ זרה. ועל־כן על־ידי שקר, שהוא עבודה־זרה, תאות ממון, אין לו שום קיום ומעמד, הינו שאין לו ממון, הנקרא יקום וכו’ כנ”ל. וזהו: שקרא לא קאי, כנ”ל, כי עבודה־זרה, אל אחר, אסתרס ולא עבד פרין, כמבאר שם במאמר הנ”ל היטב.

כי על־פי הרב, אלו הרודפים ביותר אחר תאות ממון, הם מתים בעלי־ חובות, ומאומה אין בידם. ואפלו אם אינם מתים בעלי־ חובות, הם בחייהם בעלי־ חובות לתאותם, שהם מתאוים כל־כך לממון הרבה, עד שהם רצים ויגעים מאד כל ימיהם ביגיעות גדולות, ומסכנים עצמם בסכנות גדולות בשביל למלאת תאותם, כאלו היה עליהם חוב גדול לשלם, הינו חוב העבודה־זרה וכו’, כמבאר לעיל. וכל ימיהם אינם יכולים למלאת תאותם ולשלם חוב הזה של תאותם, כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו וכו’ כנ”ל. נמצא, שאין ממונו ממון כלל, כי אין לו שום הנאה מממונו, כי אל אחר אסתרס ולא עבד פרין וכו’ כנ”ל. ועל־כן אי אפשר להמשיך שפע ומזונות ולהרויח ממון הנקרא ממון, דהינו ממון דקדשה, שיהיה שמח בחלקו, שזהו עקר העשירות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: איזהו עשיר – השמח בחלקו (אבות פ”ד). כי־אם על־ידי שבירת תאות ממון, שהוא בחינת אמת, שמשם עקר ההשפעה כנ”ל. ועל־כן קשים מזונותיו כפלים כיולדה, כי צריך לילך ולעבר ולשבר הק”ם קלין של תאות ממון כנ”ל, אשר רק על־ידי־ זה יכולין להרויח ממון, כי עקר השפע נמשך מאמת, שהוא בחינת שבירת תאות ממון. ובזה מקשר המאמר היטב. והבן שם היטב מאד, כי דברי רבנו ז”ל הם עמקים מאד מאד, ויש בהם עמקות גדול:

(שיך לאות א): שם מבאר, שהממון הוא בחינת פנים וכו’, עין שם: ועל־כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: פני הארץ הם העשירים, כמו שפרש רש”י על פסוק (בראשית מא): והרעב היה על כל פני הארץ – מי הם פני הארץ, אלו העשירים. כי הממון והעשירות הוא בחינת פנים, כנ”ל: שם: תאות ממון הוא בחינת חשך, אנפין חשוכין וכו’, עין שם. וכן מרמז בזהר (מקץ דף קצג.): קץ שם לחשך וכו’, דא זהמא דדהבא:

(שיך לאות ג): ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד וכו’, כי כל ישראל נקראים צדיקים על־שם הברית וכו’, עין שם. ועל־כן יוכל כל אחד, שהוא שומר הברית יותר מחברו, להפיל את חברו, כי הוא בחינת צדיק, פנים דקדשה, לגבי חברו, ועליו נאמר גם־כן: ויגרש מפניך אויב וכו’. ועל־ כן צריך לזהר, כשיש מחלקת על האדם, שלא יפל לתוך תשוקת הממון, כי אולי חברו פנים דקדשה נגדו, ויש לו כח להפיל אותו, והנפילה הוא, שמפילין אותו לתאות ממון כנ”ל, על־כן צריך לזהר מזה: שם: כי כל ישראל נקראים צדיקים על־ שם הברית. שמעתי אז מפיו הקדוש בפרוש, שאמר, שכל ישראל, על־ידי שהם נמולים, על־כן כלם נקראים צדיקים:

(שיך לאות ד): וזה בחינת מזוזה וכו’. וזהו: והיה שדי בצריך וכסף וכו’, כי שדי הוא בחינת ברית וכו’, עין שם. וזה בחינת: שדי – שאמר לעולמו די. דהינו ששמח בחלקו ואומר “די” למה שיש לו, ואינו מתאוה יותר, שזהו בחינת שבירת תאות ממון, שזוכין על־ידי שמירת הברית כנ”ל:

(גם זה שיך לאות ד): מבאר שם, שעל־ידי מצות מזוזה נתבטל חמדת הממון, ועל־כן וכתבתם על מזוזות וכו’ כנגד לא תחמד כנ”ל, עין שם. עתה בוא וראה נפלאות ה’, כי מבאר בירושלמי פאה (ובב”ר פ’ לה): ארטבן שלח לרבי חד מרגליתא טבא, שלח לה רבי חדא מזוזה. ולכאורה הוא פלא: מדוע שלח לו מזוזה דיקא, ולא מצוה אחרת. אך על־פי מה שגלה רבנו ז”ל בהתורה הזאת, מבאר הענין היטב, כי מזוזה דיקא מבטל חמדת הממון, ועל־כן שלח לו מזוזה דיקא, כי ארטבן שלח לו מרגליתא טבא, הינו עשירות וממון, כי היה שוה ממון הרבה, ועשה עקר החשיבות מזה, על־כן שלח לו רבי כנגד זה מזוזה דיקא, כי מזוזה מבטל חמדת העשירות כנ”ל:

מלחא כי סריא, זה שנפל לסרחון תאות הממון וכו’. ועל־כן אפקוהו בלשון: כי סריא, שהוא לשון הנאמר בעכו”ם, כמו שכתוב (שמות לב): סרו מהר וכו’, כי המשקע בממון, עובד כל העכו”ם כנ”ל, ועל־כן על כל מטבע חקוקה העבודה־זרה של העכו”ם. על־פי הדברים האלה יבין המשכיל לפרש כלא סגיא ד”הזהב קונה את הכסף, והכסף אינו קונה וכו’. הנחשת קונה וכו’”. והכלל – מה שהוא מטבע ויוצא, חשוב מעות, עין שם כל הסגיא. וסגיא “אי מעות נקנה בחליפין”, וסגיא ד”כל הנעשה דמים באחר”, הכל יבאר למשכיל על־פי התורה הזאת עם עוד קצת הקדמות: