# א

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/25/1/

כי צריך כל אדם להוציא את עצמו מהמדמה, ולעלות אל השכל. וכשנמשך אחר המדמה, זה בחינת שרירות לב, שהוא הולך אחר המדמה שבלב, וכשיוצא משרירות הלב ומשבר לבו האבן – זה בחינת שמיר, שעל־ידו נכנע האבן, ואינו הולך אחר תאוות המדמיות, והולך אחר השכל. וכל זמן שלא הוציא שכלו אל הפעל, שלא השתמש בשכלו עדין – אז אצלו השכל בכח, אף־על־פי שכבר שבר המדמה, אז נתקומם תכונת שכלו, כי כשזה קם, זה נופל (כמובא ברש”י ריש פ’ תולדות), אבל השכל עדין בכח. ואחר־כך, כשחוקר בשכלו ומשתמש בו, אזי השכל בפעל. וזה בחינת נפת צופים, בבחינת (שיר־השירים ד): נפת תטפנה שפתותיך – שהוציא מתיקות שכלו מכח אל הפעל. [וזה: שפתותיך, הוא בחינת מוציא מכח אל הפעל, שהוא בחינת הדבור].

ואחר־כך, כשמשיג בשכלו כל מה שיש ביד אנושי להשיג, אז שכלו שב שכל הנקנה, כמו שכתבו המחקרים, שיש שכל בכח, ושכל הפעל, ושכל הנקנה. ועקר קיומו של אדם לאחר מיתתו אינו אלא שכל הנקנה, וזה השארותיו לאחר המיתה. וזה בחינת אמנה, כי אמנה – לשון קיום דבר, כי שכל הנקנה הוא קיום של אדם לאחר מותו. ושכל הנקנה נקרא, מה שאדם יודע הרבה דברים בידיעה אחת, כי קדם צריך לידע הרבה הקדמות קדם שידע איזהו דבר, ואחר־כך, כשמשיג את הדבר, משליך הקדמותיו, ויודע את הדבר בידיעה אחת. ועקר המעין החכמה מן המקדש יצא, כי שם היו מקריבין הקרבנות, שהם הבהמיות וכח הדמיון, כמו שכתוב (תהלים נא): זבחי אלקים רוח נשברה – ששבירת הדמיון הם הקרבנות. ובשביל זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה: כשחרב בית־המקדש בטל השמיר וכו’, וכשיבנה בית־ המקדש, אז יתקים (יואל ד): ומעין מן המקדש יצא: