# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/25/4/

ואי אפשר להכניע הקלפות, הינו הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים והמניעות שבמדרגה אלא על־ידי גדלות הבורא, כמובא בכונות של הודו לה’ קראו בשמו, שזה המזמור נתקן להכניע הקלפות שביצירה, כי נתעוררים נגד עשיה שעולה ביצירה, ועל־ידי שמזכירין גדלות הבורא – נכנעין, עין שם. כי פנימיות היצירה עולה לבריאה, ופנימיות עשיה עולה ומלביש לחיצוניות יצירה, עין שם.

וההתגלות גדלות הבורא הוא על־ידי צדקה שנותנין לעני הגון, כי עקר הגדלה והפאר הוא התגלות הגונין, וכסף וזהב הן הן הגונין, כי גונין עלאין בהם, וגונין עלאין המלבשין בכסף וזהב, אין מאירין אלא כשבאים לאיש הישראלי, כי שם מקומם, ונכללים זה בזה, ומתנהרין אלו הגונין בבחינת (ישעיה מט): ישראל אשר בך אתפאר. כי מקום הגונין אינו אלא אצל איש הישראלי, וכשמתנהרין הגונין, אזי הקדוש־ברוך־ הוא מתגדל ומתפאר בהם, בבחינת (חגי ב): לי הכסף ולי הזהב, ונעשה מהם בגדי ישע. ישע – אסתכלותא, כמו ישעו אל ה’ (זוהר יתרו דף צ: ע”ש), מחמת הפאר הכל מסתכלין בו, כי כלם מתאוין להסתכל בו. אבל כל זמן שהכסף וזהב אצל העכו”ם, אזי הגונין נעלמים אורם ואינם מאירין, כי אין שם מקומם, כי אין מקומם אלא אצל איש הישראלי, בבחינת: ישראל אשר בך אתפאר, כי שם פאר הגונין.

ובשביל זה העכו”ם תאבין לממון ישראל. אף־על־פי שיש להעכו”ם כסף וזהב הרבה, תאבים לדינר של יהודי, כאלו לא ראה ממון מעולם, וזה מחמת שהכסף וזהב שיש תחת ידם, אין הגונין מאירין, ואין החן שורה על ממון שלהם, כי עקר הפאר והחן לא נתגלה אלא אצל ישראל. ובשביל זה נקראים רשים, כמו (אבות פ’ ב): הוו זהירים ברשות, כי הם רשים ועניים, כי אין להם הנאה מממונם, כאלו הם עניים, ותאבין לממון של ישראל, כי על ממונם של הישראלי שורה הפאר והחן, והכל תאבין להסתכל על הפאר והחן. אבל דע, תכף ומיד כשהעכו”ם מקבל ממון ישראל, תכף ומיד נתעלם החן והפאר בתוך הממון, ובשביל זה העכו”ם בכל פעם תובע ממון אחר מישראל, ושוכח הממון שכבר קבל, כי נתעלם החן כשבא ליד העכו”ם, וזהו (שם): שאין מקרבין אלא בשעת הניתן. וזה בחינת (בראשית ו): חן בעיני ה’ – עיני ה’ זה גונין עלאין, שהם בחינת כסף וזהב, שם עקר החן והפאר: וזה שאמר אבימלך לשרה: הנה נתתי אלף כסף לאחיך, הנה הוא לך כסות עינים (בראשית כ). הינו: כשיצא הממון מיד עכו”ם ליד הישראלי, תכף נתגלו הגונין ונעשו בבחינת בגדי ישע, הינו כסות עינים, שהכל מסתכלין בהם, שהכל תאבים להסתכל בהם.

ועל־ידי צדקה שנותן מממונו, נתתקן כל ממונו, ונתגלין הגונין ומאירין, ונעשה כל ממונו בבחינת: לי הכסף ולי הזהב, בבחינת (ישעיה סא): בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני. ואפלו זה המעות שלוקחין העכו”ם מאתנו, נחשב לצדקה, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ב”ב ט): ונוגשיך צדקה. וזהו (שיר־השירים ז): עיניך ברכות בחשבון. עיניך, זה הגונין, בחינת כסף וזהב, נתברכין על־ידי צדקה, שכל פרוטה נצטרף לחשבון גדול (ב”ב שם:). ואפלו על־ידי הממון שבא לתוך יד העכו”ם, הנקראים בת־רבים, גם זה נחשב לצדקה, כמו שכתוב: ונוגשיך צדקה. וזה דוקא: על שער בת רבים, כשעדין על השער, קדם שבא ליד העכו”ם, עדין שורה החן על הממון, אבל אחר־כך נעלם החן כנ”ל:

וזהו שאמרו סבי דבי אתונא: אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא. ואיתי בודיא ופשטוהו, ולא עיל לתרעא. ואמר לון, איתו מרא וסתרי לפתח עם הכתל. פרוש: בודיא זה בדיות הלב, מה שבודה מלבו, הינו המדמה הנ"ל, הינו בחינת שרירות לב הנ"ל. כשזה הכח המדמה שבלב גובר ומתפשט על האדם, שעולה ממדרגה התחתונה למדרגה עליונה, והקלפה הזאת, שהיא המדמה, לא שויא לנגד עיניה ההפסד וחבלה, שנפסדת כבר מהאיש שהיה במדרגה עליונה, ואף־על־פי־ כן היא מתגברת אחר־כך כנ"ל.

ולא עיל לתרעא – הינו שלא יכול האיש לכנס לשער קדשה, שהיא השכל, מחמת התגברות המדמה. ועצה היעוצה על זה: סתירת הפתח, שהוא המדמה, שהוא הטמאה, כמו: הבא לטמא פותחין לו (יומא לח:), והוא בחינת (בראשית ד): לפתח חטאת רובץ. וסתירתו – על־ ידי הגונין הנ”ל, שהוא גדלת הבורא הנ”ל.

והם בחינת כותל – כו־תל (זוהר משפטים דף קטז.). כ”ו זה בחינת שם הקדוש, שהוא בחינת גונין, כמו שכתוב (תהלים כז): ה’ אורי – שהוא אורות הגונין, וישעי – שהוא בחינת בגדי ישע הנ”ל, והוא תל שהכל פונין לו (זוהר שם) ותאבין להסתכל בו:

מסימן כ”ד עד כאן – לשון רבנו זכרונו לברכה