# י

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/29/10/

והנה הכלל, שצריך לתקן תחלה תקון הכללי, ועל־ידי־זה ממילא יתקן הכל בפרט. ואף שתקון הכללי הוא גבוה ומרומם יותר מתקון כל דבר בפרט, עם כל זה, מחמת שתקון כל דבר תלוי בהמח, דהינו להמשיך לבנונית מן המח, בבחינת: ונוזלים מן לבנון. ולרומם המח אי אפשר כי־אם על־ידי תקון הכללי, בבחינת: כנשר יעיר קנו כנ”ל, על־כן צריך לילך מתחלה אל המדרגה היותר עליונה מזה, דהינו תקון הכללי, כדי לתקן ולרומם המח, ועל־ידי־זה נתקן הכל ממילא כנ”ל:

וזה פרוש: האי גברא דאזל בעי אתתא, ולא קיהבו לה. הינו בחינת אשה יראת ה', הינו מי שפגם בעוונות, וגרם דם נדה לשכינה כנ”ל, שעל־ידי־זה נחש משיך לה לגבה וכו’, ונעשה פרוד בין קדשא בריך הוא ושכינתה. וזהו: ולא קיהבי לה – בחינת שאג ישאג על נוהו כנ"ל. מאי חזא דאזל להיכא דמדלי מנה – הינו כשרוצה לטהר את המלכות מהדמים, הוא הולך אל המדרגה היותר עליונה, הינו תקון הכללי, שהוא למעלה מאשה יראת ה’, בחינת (שמואל–ב כג): צדיק מושל ביראת אלקים, כי הצדיק, שהוא בחינות תקון הכללי, הוא למעלה, והוא מושל ביראת אלקים, שהוא בחינת מלכות, כמו שכתוב (אבות פ”ג): אלמלא מוראה של מלכות.

וזהו: שקל סכתא דצה לתתא וכו’ – סכתא הם יתדות ומסמרות, כמו שפרש רש"י, הינו בחינת דברי־תורה, כמו שכתוב (קהלת יב): דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות. דצה לתתא – הינו בחינת מדרגות התחתונות, כשאין תקון הכללי, בחינת: בתר דאסתלק רבי שמעון, שאז הדבור אסור.

וזהו: ולא על – הינו שלא היה אפשר אז לדבר דברי־תורה כנ”ל. דצה לעלא ועל – הינו בחינות ביומוי דרבי שמעון, שהוא קשת הברית, שהוא תקון הכללי, שאז הדבור מתר. הינו שהראה להם, שאי אפשר לתקן הדבור כי־אם על־ידי שבח הצדיקים, שהוא תקון הכללי להדבור, והוא הדין כל הדברים אי אפשר לתקן, כי־אם על־ידי תקון הכללי, כדי להרים את המח, שמשם נמשך כל הלבנונית כנ”ל.

וזה: האי נמי אתרמיא לה בת מזלה, הינו בחינת המחין, בחינת: ונוזלים מן לבנון, הינו שתפס להם לדגמא את הדבור, והראה להם, שאי אפשר לתקן כי־ אם על־ידי תקון הכללי. והראיה, כי בימי רבי שמעון היה הדבור על תקונו, ובתר דאסתלק נאמר: אל תתן את פיך וגו', וזהו: דצה לתתא וכו' כנ"ל. וכמו־כן כל הדברים צריך לתקן על־ידי תקון הכללי השיך לו, כגון משא־ומתן – על־ידי צדקה, וכן כלם צריך לתקן כל דבר על־ידי תקון הכללי השיך לו. וזה מחמת שצריך להרים את המחין, להמשיך משם לבנונית, לתקן וללבן כל הפגמים, וזה אי אפשר כי־ אם על־ידי תקון הכללי כנ"ל. וזה בחינת: האי נמי אתרמי לה בת מזלה, בחינת: ונוזלים מן לבנון, מן לבונא דמחא כנ”ל (משלי י). כס’ף נבח’ר לשו’ן צדי’ק .

(באור זה הענין, ומה שיכות יש לפסוק זה להתורה הנ”ל, יתבאר במקום אחר חיי”מ כ):

(שיך לאות ח): ועל־כן אשה שדמיה מרבים ואין לה וסת, אף שיין מזיק לה כנ”ל, בחינת: יין כי יתאדם, שאחריתו דם, בחינת: נכנס יין – יצא סוד כנ”ל, עם כל זה רפואתה על־ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי. כי העינים הם בחינת שערות, כי שבעה גלדי עינא (בהקדמת התיקונים יב ובתיקון ע) הם בחינת (שופטים טז): שבע מחלפות ראשו, והם בחינת המחין, כי השערות הם מותרי מחין, ועל־כן הם בחינת שבע מחלפות וכו’, בחינת שבע מדות, שחולפין ועוברין במחשבה שבמח, כי המחשבה שבמח הוא כפי המדות שבאדם, וכפי המדה שהאדם אוחז בה, כן חולפין ועוברין עליו המחשבות שבמח. וזה: שבע מחלפות ראשו לשון חלף ועבר כנ”ל. וכשפוגמין בהשערות, נפגם הראיה, שהיא שבעה גלדי עינא. ועל־כן שמשון, שפגם בשבע מחלפות ראשו, נאמר בו (שם): וינקרו פלשתים את עיניו. ועל־כן על־ידי שבעה גלדי עינא מתקנין בחינת שבע מחלפות ראשו, שהם השערות, בבחינת (דניאל ז): ושער ראשה כעמר נקא, בבחינת לשון של זהורית, שהוא מלבין האדמימות של השס”ה גידין, בבחינת: אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. נמצא, שנתתקן על־ידי־זה האדמימות, שהוא בחינת דם נדה כנ”ל. וזה בחינת (תהלים קיח): מן המצר קראתי יה, אותיות צמר, כמובא בכונות, עין שם והבן