# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/29/6/

וכל זמן שלא תקן תקון הכללי, והשכינה היא בבחינת: מדוע אדם ללבושך, בחינת דם נדה, אזי הדבור אסור, בבחינת (תהלים לט): נאלמתי דומיה, שמאלו הדמים נעשה בבחינת דומיה, כי עקר הדבור תלוי בתקון הכללי, שהוא בחינת: ויגד לכם את בריתו כנ”ל. וזה בחינת: בתר דשכיב רבי שמעון, הוה אמר חד לחברה: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (זוהר ויקרא דף עט. ודף קה:), כי רבי שמעון היה קשת הברית, בחינת: ויגד לכם את בריתו, הינו כלליות הגידין, וכשאין תקון הכללי, אזי הדבור אסור, בבחינת: נאלמתי דומיה, בחינת: אל תתן את פיך כנ”ל, ומי שהוא מדבר אז, כשאין תקון הכללי, הוא עובר על: לא תלך רכיל בעמך (ויקרא יט), והוא הולך רכיל מגלה סוד (משלי יא). אבל ביומוי דרבי שמעון, הוה אמר חד לחברה: פתח פיך, כי כשיש תקון הכללי, שהוא קשת הברית, אזי הדבור מתר, כי הדמים כבר נתתקנו, בבחינת: דם נעכר ונעשה חלב, בבחינת: בכל עת יהיו בגדיך לבנים.

וזה (תהלים ל): למען יזמרך כבוד ולא ידם. כבוד זה בחינת בגדים כנ”ל, שנתלבנין מבחינת: מדוע אדם ללבושך, מבחינת דם נדה, ואז: ולא ידם – כי נמשך לבנונית בהדמים, מבחינת: ונוזלים מן לבנון כנ”ל, ואז הדבור מתר, בבחינת: פתח פיך: