# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/31/9/

ומי שהוא במדרגת אברהם, הינו בחינות בעל־נפש, אזי בודאי כל אכילותיו וסעדותיו בבחינת לחם הפנים, בבחינת (בראשית יז): התהלך לפני. התהלך, זה בחינת רגלין, בחינת פרנסתו, בחינת (דברים יא): ואת היקום אשר ברגליהם (ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין קי): זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו). התהלך לפני, שנעשה מהם בחינת פנים. וזה בחינת (שמואל–א כא): לחם חם ביום הלקחו, הינו לחם הפנים, הם לחם חם, דרגין דאברהם, שהוא בחינת (בראשית יח): כחם היום.

ואז כל העכו”ם וכל הכוכבים ומזלות שהם תחתיהם, כלם הן טורחין בשביל זה האיש, בבחינת (תהלים קי): שב לימיני, בחינת אברהם, עד אשית אויביך הדום לרגליך, שהם טורחים בשביל פרנסתך, בבחינת (במדבר יד): לחמנו הם סר צלם מעליהם, כי מראה חמה עמקה מן הצל (ב”ב פד). חמה, בחינת: כחם היום, בחינת לחם חם, אבל כשסר צלם, אזי נתעלה ונתראה מראה חמה, דרגה דאברהם, והם נשפלים תחתיו, בבחינת: עד אשית אויביך הדום וכו’. וזהו: התהלך לפני והיה תמים, בבחינת (דברים יח): תמים תהיה עם ה’ אלקיך, שלא תצטרך לדרש אחר כוכבים ומזלות, כי תהיה למעלה מהם.

וזהו (שם טז): ולא יראה את פני ה’ ריקם – ברגלים, שאז נתגלין פני ה’, בחינת פנים, ובזה שכל אחד מביא עולת ראיה מיגיעתו שמתיגע כל השנה, על־ידי־זה נתתקן ונתעלה כל לחמו ופרנסתו, בבחינת לחם הפנים.

וזהו שהשיב הקדוש־ברוך־ הוא למשה (שמות לג): פני ילכו והניחותי לך, כי משה בקש כפרה, והשיב לו: פני ילכו, שיתקנו בחינת רגלין, בבחינת פנים, אזי יתכפר להם, כי שלחן דומה למזבח שמכפר (חגיגה כז). וזהו (שם): פתח במזבח, וסים זה השלחן אשר לפני ה’. לפני דיקא, שיהיה דיקא בבחינת פנים, ואזי מכפר.

ולעתיד יתקים (ישעיה ל): ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך ראות את מוריך, שאזי יתגלה בחינת פנים, כי עכשו פני ה’ מסתר בדרך הטבע, בהנהגת המזלות, בבחינת (דברים לא): והסתרתי פני מהם והיו לאכל, ועכשו מראה החמה עמקה מן צלם. וזה בחינת (ישעיה יח): צלצל כנפים, שהכנפים וההסתרה שהנהגתו מכנף ומסתר בהם, וזהו הצל שמסתיר אור החמה, ואין זה אלא מחמת שאור החמה אין מאיר בשלמות, ואין זה אלא מראה החמה, מראה דיקא. אבל לעתיד, שאז יתקים: וזרחה לכם שמש, שהחמה בתקפה יתגלה, בבחינת: עתיד הקדוש־ברוך־הוא להוציא חמה מנרתיקה, אזי יתקים: ומרפא בכנפיה (מלאכי ג), הינו שלא יכנף עוד מוריך כנ”ל:

וזהו: מה ששאלו סבי דבי אתונא: אית לן בירא בדברא, עילה לה למתא. בירא, זה בחינת בר ומזון, שהוא בחוץ ולאחורי הקדשה, בבחינת: והסתרתי פני מהם וכו'. עילה לה למתא, לפנים, שיהיה בבחינת לחם הפנים כנ"ל. איתא פארי ושדי להו, ואמר לון: אפשילו לי חבלי. פארי, זה שבת אמונה, כפרוש רש"י (דברים כו): את ה’ האמרת וה’ האמירך, לשון פאר ושבח, שאנו מפארין את הקדוש־ ברוך־הוא, ואנו מאמינים בו, ואומרים ה’ אחד. ושדי להו, זה בחינת ברית, בחינת שדי כנ”ל. וחבלי, זה בחינת אהבת חסד, שמתגלים בפמא דאמה כנ"ל, כמו שכתוב (הושע יא): בחבלי אדם אמשכם, בעבתות אהבה. הינו על־ידי שבת וברית נתגלה אהבה כנ”ל, ועל־ידי האהבה, באים לבחינת לחם הפנים כנ”ל:

(עד כאן לשון רבנו ז”ל)

זאת התורה נאמרה על פסוק: ויסב אלקים, אין הסבה אלא סעדה, כדאיתא במדרש (שמות פ’ כ), הינו בחינת פרנסה, בחינת בר ומזון, שהוא בחינת בירא, כמבאר לעיל. וגמר באור הפסוק על־פי התורה הזאת לא זכינו לקבל:

(ענין מעלת הכסופין דקדשה וכו’, הנזכר לעיל בתוך התורה הזאת, שמעתי מפיו הקדוש תחלה בבאור יותר, עם עוד כמה חדושים שלא נזכרו כאן כלל, וכן בענין האמונה ושאר הבחינות שנזכרו כאן, שמעתי גם־כן מפיו הקדוש תחלה פסקא פסקא בסגנון אחר קצת, על־כן אעתיקם הנה. וזהו):

זווגן והצטרפותן של האותיות הוא על־ ידי הנקדות, כי הנקדות הם החיות והתנועה של האותיות, ובלי הנקדות, האותיות הם כגלם ואין בהם שום תנועה, ועל־כן הנקדות הם בחינת נפש, כי כמו שהנפש הוא חיות האדם, וכל תנועה שאדם מתנועע, הכל הוא על־ידי הנפש, ובלתי הנפש הוא כגלם, כן הנקדות הם החיות והנפש של האותיות, ובלי הנקדות הם כגלם ואין להם שום תנועה וחיות, רק על־ידי הנקדות הם מתנועעין, ועל־ ידי הנקדות נזדוגין ונצטרפין האותיות.

ועקר התהוות הנפש הוא על־ידי ההשתוקקות והכסופין של איש ישראל אחר השם יתברך, כל אחד לפי מדרגתו שהוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע להגיע אל מדרגה למעלה ממנה, על־ידי הכסופין אלו נעשה נפש, כמו שכתוב (תהלים פד): נכספה וגם כלתה נפשי, הינו מה שאני נכסף וכלה אחר השם יתברך, מזה בעצמו נעשה נפשי. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ביצה טז.): וינפש – כיון ששבת, וי אבדה נפש. הינו, שבתחלת השבת, שצריך לקבל נפש יתרה, אנו זוכרין מאבדת הנפש בחל, ואומרים: וינפש – וי אבדה נפש, ומתחילין להתגעגע אחריה, ועל־ידי־זה בעצמו שאנו מתגעגעין אחר הנפש, מזה בעצמו נתהוה הנפש היתרה:

וזה בחינת: נקדות הכסף (ש”ה א), הינו שעל־ידי הכסופין נעשין הנקדות, שהם בחינת נפש, הינו שעל־ ידי מה שהוא נכסף ומשתוקק לדבר, אם לטוב או לרע, חס ושלום, אזי, לפי הכסופין נעשו נקדות, ונצטירין האותיות שבתוך הדבר שהוא נכסף, כי כל דבר יש לו אותיות, אך שהאותיות בעצמן הם כגלם, ואין להם שום ציור בלי נקדות, ולפי הכסופין וההשתוקקות של האדם, כך נצטירין האותיות על־ידי הנקדות, שהם בחינת נפש, שמקבלין על־ידי הכסופין. הינו: אם הוא נכסף לדבר טוב, נעשה מהכסופין נפש קדושה, ונעשים נקדות בחינת נקדות הכסף, ואזי נצטירו האותיות שהיו כגלם, ונעשים כלי לקבל טוב. וכן להפך, חס ושלום, אם נכסף לרע, חס ושלום, נעשים מהכסופין נפשות, שהם בחינת נקדות, ונצטירו האותיות ונעשים כלי לקבל רע, חס ושלום. כי מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג), רק כל אחד לפי מה שהוא מציר ועושה כלי לקבל טוב או רע, חס ושלום, על־ידי הכסופין וההשתוקקות שלו, על־ידי־זה נעשה הנפש בחינת נקדות, ועל־ידי הנקדות מתנועעים האותיות, ונצטירו לטוב או להפך, חס ושלום.

אך כדי שתצא הנפש מכח אל הפעל, צריך לדבר בפה הכסופין והשתוקקות, שהוא נכסף ומשתוקק, כמו שכתוב (שם ה): נפשי יצאה בדברו, שעל־ידי הדבור יוצאת הנפש מכח אל הפעל, כי על־ידי ההשתוקקות נתהוה הנפש בכח, ועל־ידי הדבור שהוא מדבר בפיו ההשתוקקות, נגמר הנפש ויוצאה מכח אל הפעל.

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מועד קטן יז): אם הרב דומה למלאך ה’ צבאות, תורה יבקשו מפיהו, כי אותיות התורה הם פועלים, כי הם החיות של כל דבר, כמו שכתוב: ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ואין טוב אלא תורה (ברכות ה.), כי הם מנהיגין את כל העולם, אך האותיות בעצמן הם כגלם, ואין להם שום תנועה וחיות, ואין להם שום ציור, ועל־כן יש להתורה שני כחות: זכה, נעשה לו סם חיים (יומא עב:, וע’ תענית ז) וכו', כי כל אחד לפי מה שהוא נכסף, כך הוא מציר ומפרש אותיות התורה, כי בהתורה כלול אחיזת טוב ורע: וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם (הושע יד), הינו כל אחד לפי הכסופין שלו, שמהם נעשים נפשות, על־ידי־זה עושה נקדות לאותיות התורה, ונצטירו האותיות, ונתפרשו לטוב או להפך, חס ושלום, ולפי מה שנצטירין, כך הם פועלים בעולם. ועל־כן אותיות התורה מבקשים להצטיר מפי צדיק, שהוא מדבר הכסופין דקדשה שלו, שעל־ ידי־זה מקבלין האותיות נקדות, ונצטירין לטוב. וזהו: אם הרב דומה למלאך ה’ צבאות, כי הרב צריך גם־כן שיהיה לו שני כחות שיש להתורה: סם חיים וסם כו’, באפן שיהיה אפשר להמתקרב אליו לקבל כרצונו, צדיקים ילכו ופשעים יכשלו. אם הוא משתוקק לעבודת השם יתברך, יוכל לקבל מהרב דרך ישרה לעבד את ה’, ואם לאו, וטינא יש בלבו, יוכל גם־כן למצא בהרב דבר שיקצץ בנטיעות ויכפר בכל, חס ושלום:

וזה בחינת (חגיגה יד:): ארבעה שנכנסו לפרדס. רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, בן־ עזאי הציץ ונפגע, בן־זומא הציץ ומת, אחר קצץ בנטיעות. ואלו הארבע בחינות הם בחינות צדיק ורשע, עובד אלקים ולא עבדו, האמורים בפסוק (מלאכי ג): ושבתם וראיתם בין צדיק וכו’. ואלו הארבע בחינות הם נמצאים בכל בני־אדם הרוצים לכנס לעבודת ה’ ולהתקרב להצדיק והרב שבדור, כי יש מי שהוא נכנס ונתקרב להצדיק, והוא מקבל ממנו דרך ישרה לעבודת ה’ לפי מדרגתו וערכו, והוא בחינות צדיק, בחינות רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום. ויש מי שהוא בחינות הציץ ומת, הציץ ונפגע, הינו שנתלהב לבו מאד, מגדל האור וההתלהבות שהאיר בו הצדיק ביתר שאת למעלה ממדרגתו, ועל־ידי־זה יוכל למות, וזה בחינת הציץ ומת, בחינות עובד אלקים. ויש מי שיוצא מדעתו מחמת שעולה למעלה ממדרגתו, והוא בחינות הציץ ונפגע, בחינות לא עבדו, אך על־כל־פנים אפלו הציץ ומת הציץ ונפגע, שניהם הם בחינות צדיק, ועליהם גם־כן נאמר: צדיקים ילכו בם, רק שלא נכנסו ויצאו בשלום כמו רבי עקיבא. ויש מי שמתקרב להצדיק ומקצץ בנטיעות וכופר בכל, חס ושלום, והוא נקרא רשע, וזה בחינות אחר. וזה בודאי טינא היתה בלבו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה טו:) על אחר, ועל־כן בהכרח שימצא בהצדיק את שלו, שימצא דבר שיקצץ בנטיעות על־ ידו, ועל זה נאמר: ופשעים יכשלו בם, כי הרב בהכרח שיהיה לו שני הכחות אלו כנ"ל.

וזה בחינת מלאך ה’ צבאות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שם (עמוד א’) על אחר: מאי חזא. חזא מט"ט דקא יתב וכו', אמר שמע מנה וכו'. רבי עקיבא דרש: ה' צבאות שמו, אות הוא בצבא שלו. ועל־כן צריך הרב, שיהיה לו שני בחינות אלו: בחינות מלאך, הינו מט”ט, ובחינות ה’ צבאות, וזהו: דומה למלאך ה’ צבאות. ואזי אפשר להנכנס, ונתקרב אליו לקצץ בנטיעות על־ידי בחינות מלאך, כמו אחר שקצץ בנטיעות על־ידי שראה מט”ט, שהוא מלאך, שהוא יושב וכו’, שעל־ידי־זה טעה ואמר שהוא רשות בפני עצמו, חס ושלום, כנ”ל. או לכנס וליצא בשלום, על־ידי בחינות ה’ צבאות, כמו רבי עקיבא, כי כל צדיק צריך שיהיה למדן בתורה וחסיד במעשים טובים, כי אם אינו למדן, אמרו רבותינו זכרונם לברכה: ולא עם־הארץ חסיד, ולמדן בלבד בודאי אינו כלום, כי אפשר להיות למדן ורשע גמור, ו”לא זכה, נעשה לו סם מות”, על־כן צריך שיהיה למדן וחסיד.

ושתי בחינות אלו הם בחינות מלאך ה’ צבאות, כי מה שהוא למדן בתורה הוא בחינת מלאך, שהוא מט”ט, כמו שכתוב (בתיקונים תיקון ל, דף ד:): ויאמר אלקים יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים – דא מט”ט, שהוא בחינות משנה, המבדיל ומפריש בין מיין דכין ובין מיין מסאבין, בין טמא לטהור, אסור ומתר וכו’, וצריך להדמות לקונו, להיות חסיד במעשים טובים, וזה בחינות ה’ צבאות. אך מי שטועה וסובר שבחינות למדן לבד הוא העקר, הוא בחינות אחר שקצץ בנטיעות, על־ידי שסבר שמלאך מט”ט בעצמו הוא רשות, חס ושלום, אך באמת מט”ט בעצמו בלי הקדוש־ברוך־ הוא אינו כלום, ואין לו שום רשות – כך התורה בלא מעשים טובים, אינה כלום, אדרבא, לא זכה וכו’. ומחמת שני הבחינות אלו שצריך להיות להצדיק, למדן וחסיד, והם בחינות מלאך ה’ צבאות, על־ידי־זה נמצא בהצדיק שני כחות שיש להתורה: סם חיים וסם מות, ואפשר להמתקרב אליו למצא בו דבר שיקצץ בנטיעות או לכנס ולצאת בשלום:

וזהו: אם הרב דומה למלאך ה’ צבאות, הינו שהוא למדן בתורה ועובד את ה’, ועל־ידי־זה הוא מציר אותיות התורה לטוב, אזי: תורה יבקשו מפיהו, שאותיות התורה מבקשין לקבל נקדות ולהצטיר מפיו, הינו על־ידי שפיו ידבר ההשתוקקות והכסופין דקדשה שלו, שעל־ידי־זה נגמרין ויוצאין הנפשות, ונעשין נקדות להאותיות, ונצטירו ונעשין כלי לקבל טוב, כי על־ידי הנקדות נזדוגו ונצטרפו האותיות כנ”ל:

וזה שכתוב: תורי זהב נעשה לך עם נקדות הכסף. כי זהב הוא בחינות זווג, כמו שכתוב (איוב לז): מצפון זהב יאתה, ואתערותא דזווגא מסטרא דשמאלא, שהוא צפון (זוהר וישב דף קפו:). וזהו: תורי זהב נעשה לך, שאותיות התורה נזדוגין ונצטרפין על־ידי נקדות הכסף, כי זווגן והצטרפותן של האותיות היא על־ידי הנקדות, שנעשים מהכסופין וההשתוקקות, שעל־ידם נתהוין הנפשות, שהם בחינות נקדות, כי על־ידי הכסופין נעשה זווג, כי על־ ידי מה שהוא נכסף אל הדבר נעשה נפש, ועל־ידי מה שהוא נכסף לדבר, חוזר הדבר וכוסף אליו, ומזה נתהוה גם־כן נפש, והנפשות מזדוגין, ואחר־כך באים לבחינות עבור ולדה. וזהו ענין הכתוב בזהר הקדוש (לך לך דף פה:): תאבותה דנוקבא עבד נפש נוקבא, ותאבותה דדכר עבד נפש דכר. כי מה שהוא נכסף הוא בחינות תאבותה דנוקבא, והוא עבד נפש נוקבא, ומה שהדבר חוזר ונכסף אליו, הוא בחינות תאבותה דדכר, ועבד נפש דכר, ואחר־כך באים לבחינות עבור ולדה, כמו שכתוב בזהר שם.

וזה בחינות גלגולי הנפשות, כי הדבור, שמשם יוצאים הנפשות, נעשה על־ ידי חתוך האותיות באויר, כי המוצאות מכים זה בזה, וחותכים האותיות באויר, והאוירים מכים זה בזה, עד שמגיעין לאזן השומע. ועל־ ידי חתוך האותיות באויר נעשה הדבור, שמשם יוצאין הנפשות, כי האויר הוא החיות של כל דבר, ובלי אויר אי אפשר לחיות, והוא בחינות הנפש, והנפשות יוצאים ומתגלגלים:

וכלל הדבר, שמאד יקר הכסופין וההשתוקקות לדבר שבקדשה, כי על־ידם נתהוה נפש, ונגמר על־ידי הדבור כנ”ל, ויוצא ומתגלגל. ולפעמים מתגלגל ובא הנפש דקדשה לתוך הרשע, ונופלים לו הרהורי תשובה, ותוכל להחזירו למוטב, וכן להפך, כמה רעות גורמים הכסופין לדבר רע, חס ושלום, כי הנפש שנתהוה על־ידי כסופין רעים, מתגלגל לפעמים לתוך הצדיק, ותוכל להחטיאו, חס ושלום.

וזה בחינת (קהלת ח): יש הבל אשר נעשה על הארץ וכו’. הבל, הוא בחינת הבל פה, שמשם יוצאים הנפשות, ועל־ידי־זה יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, על־ידי שמתגלגל לתוכן נפש מכסופין רעים. ויש רשעים, שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, על־ידי שמתגלגל לתוכן נפש מכסופין טובים. ולפעמים הצדיק מתקן הנפש רעה שמתגלגל אליו, וכן הרשע מקלקל הנפש קדושה שמתגלגל בתוכו, אך בתחלה, בעת שמגיע הנפש, על זה אמר הכתוב: יש צדיקים שמגיע וכו’, כי בודאי נופלים לו הרהורי עברה בעת שמגיע אליו נפש רעה מכסופין רעים, אך אחר־כך אפשר שתחטיאו, ואפשר שהוא יתקן הנפש. וכן יש רשעים שמגיע וכו’, שנופלים לו בודאי הרהורי תשובה, בעת שהגיע אליו נפש קדושה מכסופין קדושים, אך אחר־כך אפשר שהוא יקלקל הנפש הקדושה, או שתחזירו למוטב:

וזה סוד נפילת אפים, שכונתו להעלות הנפש בבחינות העלאות מיין נוקבין ולעשות יחוד, כי על־ ידי הכסופין וההשתוקקות, שזה בחינות העלאת מיין נוקבין, כידוע, מזה בעצמו נעשה נפש, ונתעלה ונעשה יחוד וזווג כנזכר לעיל: “על־ידי הכסופין נעשין הנפשות, שהם בחינות נקדות, ונזדוגו הנפשות וכו’”. וזה בחינות זווגן והצטרפותן של הנקדות, שהם בחינות זווגי הנפשות. ועל־ידי הנקדות נזדוגו ונצטרפו האותיות, זה בחינות זווגי הגופות.

וזה שכתוב (במדבר כג): לא הביט און ביעקב, על דרך שדרשו רבותינו זכרונם לברכה: מחשבה רעה אין הקדוש־ברוך־הוא מצרפה למעשה (קידושין מ, וע’ ירושלמי פאה פ”א), וזהו: לא הביט או”ן – ראשי־תבות: ו’י א’בדה נ’פש (ביצה טז), שהוא בחינות השתוקקות וכסופין כנ”ל, הינו שהשתוקקות וכסופין רעים אין הקדוש־ברוך־הוא מצרף, וזה: לא הביט און ביעקב.

וזה שכתוב (תהלים קמה): רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם, הינו שצריכין שני הבחינות, רצון ודבור, כנ”ל. כי הרצון, שהוא הכסופין, פועל שנעשה הנפש בכח, ועל־ידי הדבור יוצא הנפש מכח אל הפעל, ואז נעשה בקשתו, על־ידי שמציר האותיות לטוב וכו’ וכנ”ל. וזהו: רצון יראיו יעשה, כי על־ידי הרצון, שהוא הכסופין, נעשה הנפש בכח, ואז נעשה בקשתו ורצונו בכח, בחינות: רצון יראיו יעשה, ואחר־כך: ואת שועתם, שמדברים בפיהם ההשתוקקות והרצון והכסופין שלהם, על־ידי־זה: ישמע ויושיעם, כי על־ידי הדבור נגמר הנפש ויוצא מכח אל הפעל, ואזי נצטירו האותיות, ונעשים כלי לקבל טוב, ונתמלא בקשתו בפעל כנ”ל, כי כפי הנפש שעושה בכח או בפעל, כן נעשין נקדות להאותיות, וכן נצטירין האותיות, וכך הם פועלים ועושים בקשתו ורצונו כנ”ל:

(שיך לעיל): למה שכתוב שם, שלמדן בלבד בודאי אינו כלום וכו’, ומי שטועה וסובר, חס ושלום, שלמדן לבד הוא העקר, הוא בחינות אחר שקצץ בנטיעות, כי יכול להיות למדן ורשע גמור וכו’, כמבאר לעיל, וכן אפלו הצדיק לפעמים כשנופל ממדרגתו, כידוע שאי אפשר לעמד תמיד בקביעות על מדרגה אחת, אזי, בעת שנופל ממדרגתו, אם ירצה להחזיק עצמו במדרגת למדן שנשאר לו, הוא לא טוב, רק צריך להחזיק עצמו ביראת־שמים מה שיש לו עדין מהרשימו שנשאר לו. עין בתקונים, ס”ט דף קב: אמר לה: ‘כי ביום אכלך ממנו’ כתיב. אמר לה: בההוא יומא הציץ ומת. אמר רבי שמעון: בגין דא כתיב: יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים וכו’, עין שם והבן:

שלמות כל הדברים היא האמונה, ובלתי האמונה כל הדברים חסרים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב”ב ט) לענין צדקה: הנותן פרוטה לעני מתברך בשש, והמפיסו – בעשתי־ עשרה. ובין בנותן צדקה ובין במפיס העני הנ"ל חסר אחת, כי ראוי להיות שבע ושתים־ עשרה, כנגד שבעה כוכבי לכת וכנגד שנים־עשר מזלות, כי צדקה הוא בחינות גלגלים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנא:): כי בגלל הדבר הזה יברכך – גלגל הוא, שחוזר בעולם. וכמו שהגלגל יש לו שתי תנועות, אחת תנועה הטבעית ממערב למזרח, ואחת תנועה ההכרחית ממזרח למערב, מה שהגלגל היומי חוזר ומתגלגל ממזרח למערב, ומכריח עמו כל הגלגלים, כן לענין צדקה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: יותר ממה שבעל־הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל־הבית, שזה בחינות שני תנועות, ממערב למזרח וממזרח למערב, דהינו מהעני לבעל־ הבית ומבעל־הבית להעני (וכמבאר לעיל בלשונו ז”ל), כי כל השפע והברכות באים על־ ידי הגלגלים, כי על־ידם מנהיג הקדוש־ברוך־הוא העולם, כידוע. ועל־כן היה ראוי שיהיו הברכות האמורים אצל צדקה שבע ושתים־עשרה, כנגד הגלגלים. אך בזה הורו לנו רבותינו זכרונם לברכה, שהצדקה חסרה ואין לה שלמות, ועדין חסר אחת, הן בנותן והן במפיס, הינו שחסר האמונה, שבלעדיה הצדקה חסרה עדין, ועל־ידי האמונה נשלם ומאירה בחינות הצדקה. וזה שכתוב: והאמין בה’ ויחשבה לו צדקה, שעל־ידי האמונה נחשבת הצדקה, כי בלתי האמונה היא חסרה.

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: שמש בשבת צדקה לעניים, כי שבת הוא בחינות אמונה, כי שבת הוא מעיד על יחודו ועל חדוש העולם, כמובא בספרים. ועל־ידי אמונה, שהוא בחינות שבת, מאירה הצדקה. וזה: שמש בשבת צדקה. שמש, לשון אור. הינו שבשבת, שהוא בחינות אמונה, מאירה הצדקה כנ”ל.

וכן התורה, גם־כן חסרה בלי אמונה, ועל־כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכות כד): בא דוד והעמידן על אחד־עשר, בא ישעיה והעמידן על שש. נמצא, שחסר גם־כן אחד מן המנין, מכון ממש כמו שאמרו אצל צדקה, שש ואחת־עשרה, כי התורה חסרה בלי אמונה, וזה שאמרו: עד שבא חבקוק והעמידן על אחת: וצדיק באמונתו יחיה, כי על־ידי האמונה נשלם התורה.

וזה כונת התנא, שהתחיל במשנה: יציאות השבת שתים שהן ארבע. כיצד. העני וכו’, פשט העני את ידו לפנים, שבתחלת שבת התחיל תכף במצות צדקה, לרמז שבשבת נשלם ומאירה הצדקה כנזכר לעיל: שמש בשבת צדקה לעניים, כי על־ידי שבת, שהוא בחינות אמונה, נשלם ומאירה הצדקה, ועל־ידיהם נתמלאו הברכות שהיו חסרים. כי אמונה הוא מקור הברכות, כמו שכתוב (משלי כח): איש אמונות רב ברכות, וכן שבת נאמר בו: כי היא מקור הברכה (בהזמר לכה דודי).

וזה שכתוב (תהלים פה): צדק לפניו יהלך וכו’, כי יש דרכים רחבים, שהם דרך הכבושה לרבים, וכן יש שבילים, וזה הדרך והשביל נמשך לכאן, וזה – לכאן. ולכל דרך ושביל יש כנגדו בגלגלים דרך ושביל. וכן בין דרך לדרך גדל כאן עשבים, כן יש גם־כן נגד כל עשב ועשב כוכב שהוא כנגדו, שהעשב גדל מכחו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מ”ר בראשית פ’ י’): אין לך כל עשב ועשב שאין לו כוכב וכו’. ולפעמים, כשאדם יש לו עכוב וצער בדרך, הוא מחמת שכנגד המקום הזה יש שם עכוב בהכוכב, שאינו מאיר בשלמות, ועל־כן התקנה לזה לתן צדקה קדם שיצא לדרך, כמה שכתוב: צדק לפניו יהלך וישם לדרך וכו’, כי על־ידי הצדקה יאיר הכוכב, כי על־ידי צדקה מאירין הגלגלים כנ”ל, ועל־ כן, על־ידי הצדקה שנותן, יבטל עכובו שיש לו בהדרך, שנמשך מהעכוב שיש בהגלגלים והכוכבים כנ”ל.

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (הוריות י): כוכב אחד יש, שמתעה את הספינות, הינו כשהספינה מגיעה תחת אותו כוכב, אזי הספינה תועה בדרך, מחמת שזה הכוכב אינו מאיר בשלמות:

שמש הוא בחינות ברית, ועל־ידי פגם הברית אין לנו מאור השמש, כי־אם מראה חמה. ועכו”ם נקראים צל, כמו שכתוב (ישעי’ יח): הוי ארץ צלצל כנפים, והם מכסים אור השמש, וזהו בחינות צלצל כנפים, מלשון: ולא יכנף עוד מוריך. וזהו בחינות: מראה חמה עמקה מן הצל, כי אף שישראל עקר, על כל זה העכו”ם מכסין עליהם, כאלו כל העולם שלהם, ומכסין העולם בדרך הטבע. כי באמת הקדוש־ברוך־הוא מנהיג העולם, והם מכסים הנהגת השם יתברך כאלו מתנהג, חס ושלום, על־ידי הכוכבים ומזלות בעצמן. אך לעתיד לבוא יעביר אותם, ואז יקים: סר צלם, ואזי יתגלה אור השמש, בבחינות: וזרחה לכם יראי שמי שמש, הינו שיתגלה אור השמש. וזהו: ומרפא בכנפיה, הינו בחינת: ולא יכנף עוד מוריך. ואז יקים: עד אשית אויביך הדום לרגליך, הינו שהם יהיו למטה, לא כמו שהיו מקדם מראה חמה עמקה. באברהם נאמר: כחם היום, שהוא בחינת שמש, על־ידי שמל ונתגלה הברית. התפלה נקראת בחינת רגל:

כל זה הענין שמענו תחלה בלי באור וקשר, וכבר מבארים הדברים היטב בהתורה “אית לן בירא” הנ”ל:

“גברא דאוזיף” ו”ריחיא דתבירא” לא זכינו לשמע עליהם תורה, אבל מכלל דבריו שמעתי, שרצונו לגלות תורות על כל המאמרים הנאמרים שם. וגם גלה דעתו, שרצונו היה לגלות תורה גם על כל המעשה הנאמר שם בענין הסבי דבי אתונא בתחלה ובסוף, איך התנהג רבי יהושע בן חנניה עמם, איך בא אליהם וכו’, ואיך התנהג עמהם אחר־כך. ודבר עמי קצת מענין המעשה הזאת הנאמר שם בגמרא בענין זה, והבנתי שיש לו חדושי־ תורה על כל זה, אך בעוונותינו הרבים בא השמש בצהרים, ולא זכינו לשמע כי־אם מה שנדפס, תהלה לאל חי: