# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/36/2/

ודע, שכללות של שבעים לשון, של מדותיהן הרעות הללו, היא תאות נאוף. והוא תקון הכללי, מי שמשבר התאוה הזאת, אזי בקל יכול לשבר כל התאוות. ובשביל זה משה רבנו, לפי שהוא כלל של התגלות התורה, שהוא בחינת דעת, כי התורה נקרא ראשית דעת (משלי א), גם איתא: משה רבינו עולה בגימטריא תרי”ג (ספר הקנה י”ב, רוקח סי’ רצו, מגלה עמוקות אופן קיג), שהוא כללות כל התורה, ובשביל זה היה צריך לפרש את עצמו מכל וכל, כמו שכתוב (דברים ה): ואתה פה עמד עמדי. ובלעם, שהיה כנגד משה בקלפה, כמו שכתוב (במדבר כד): ויודע דעת עליון. גם אותיות בלעם מרמזין שהוא בקלפה כנגד התורה, כי ב היא התחלת התורה, ול היא סוף התורה, וע כנגד שבעים פנים, ומ כנגד ארבעים יום שנתנה תורה, ומחמת שהוא בקלפה, לפיכך הוא משקע בתאוה הזאת ביותר, כמו שכתוב (שם כב): ההסכן הסכנתי. גם יוסף, קדם שהיתה לו התגלות בתורה, הינו חכמה בינה, כמו שכתוב (תהלים קיא): ראשית חכמה. כי: אם לבינה תקרא (משלי ב). וקדם שזכה להתגלות התורה, הצרך לבוא בנסיון בצרוף בתוך התאוה הכלליות של שבעים לשון הנ”ל, ועל־ידי שעמד בנסיון ושבר הקלפה שקדמה לפרי, זכה לפרי, הינו להתגלות התורה, שהיא חכמה ובינה, כמו שכתוב (בראשית מא): אין נבון וחכם כמוך:

ובשביל זה דרשו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות יב:) על פסוק: אחרי לבבכם וכו', (אחרי לבבכם – זהו מינות, ואחרי עיניכם – זו נאוף). גם שמשון הלך אחר עיניו (שם, וסוטה ט:). גם בלעם נקרא שתום העין (במדבר כד), מחמת שהוא כלליות מדה רעה של מדות רעות של השבעים לשון: