# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/36/6/

וזה הוא כלל גדול, כי מפי עליון לא תצא כי־אם אור פשוט, אך לפי בחינת כלי המקבל את האור, כך נצטיר האור בתוכו. אם הכלי הוא בשלמות, אזי הוא מקבל בבחינת מאורות מלא, ואם, חס ושלום, הכלי אינו בשלמות, אזי הוא מקבל בבחינת מארת חסר ואו, כמו שכתוב (משלי ג): מארת ה’ בבית רשע. וזה הוא: צדיקים ילכו בם [וכו’], כי אור הפשוט הבא מלעיל, הוא בחינת קמיץ וסתים, אך לפי בחינת הכלי המקבלים הוא בחינת צירי, שנצטיר האור לפי בחינת הכלי.

ועל־כן כתיב בבלעם (במדבר כג): הנה ברך לקחתי – בקמץ, וברך ולא אשיבנה – בצירי, כי אפלו הלקיחה, שהיא אז בבחינת קמיץ וסתים, היא בבחינת ברך. ראיה לזה, כי הוא היה רוצה להצטיר לפי בחינת הכלי שלו, שהיא בחינת קללה, ולא היה יכול להשיב ולצרף ולהצטיר כלל לפי בחינתו. וזה: וברך ולא אשיבנה. ומפני שהיה בשעת לקיחה, הוא בחינת ברך. ומפני מה. לפי שהעיד עליהם הכתוב, שישראל נקראו שבטי יה, כמו (שפרשו) [שפרש רש”י] ז”ל על החנוכי (במדבר כו): שמי מעיד עליהם, שם יה, שהוא בחינת מחין, כמו שמובא (בגמרא) [במדרש], שהעכו”ם היו אומרים: אם בגופם היו מושלים וכו’. לפיכך העיד הכתוב עליהם. וזה שכתוב (דברים יא): ראה אנכי נותן לפניכם – דיקא, כי למעלה [הוא] בבחינת קמץ, שקמץ וסתים, אבל לפניכם למטה נצטיר האור לפי בחינת הכלי. ובשביל זה יעץ בלעם לבלק להכשילם בדבר ערוה, כדי לקלקל כליהם. וזה שכתבו חכמי הרפואות, שהסרוס רפואה למשגע. וזה הוא: סלוקא דיסודא עד אבא ואמא, הינו בחינת: שמי מעיד עליהם:

וזה: בקרב עלי מרעים, תרין רעין דלא מתפרשין (זוהר ויקרא דף ד.), הינו המחין. ואכילתם, שנאמר (שיר־השירים ה): אכלו רעים. הינו התחזקותם, הוא בשר קדש, הינו: לאכל את בשרי, שהוא בחינת סלוקא דיסודא, הינו תקונו מגיע עד המחין, שהם אבא ואמא. והוא תקון הכללי, שעל־ידו: צרי ואיבי לי המה כשלו ונפלו, שהם בחינת שבעים לשונות. וכשישבר התאוה הזאת, ממילא נופלים כל התאוות רעות:

זאת התורה היא לשון רבנו זכרונו לברכה. ואמר, שהיא סוד כונות קדוש, ויתבאר במקום אחר אם ירצה השם.

עוד מצאתי מכתב יד קדש של אדוננו מורנו ורבנו, זכרונו לברכה, מענין התורה הזאת בשנוי לשון קצת, והניר היה קרוע חציו, ומה שנמצא כתוב על הנשאר העתקתי. וזהו: צפנת פענח דמגלין... שבעים פנים... תורה... סוד אחר, כמו שכתוב (משלי כה): וסוד אחר אל תגל, כמובא בזהר (בתיקונים תי’ לד נו סט), כשמפסיק הנקדה מהדל”ת של אחד, והנקדה היא אות ברית, אזי נעשה אחר. הינו, כשמכניס בריתו בזונה, הנקראת מלכות הרשעה, הנקרא אל אחר. אבל מי שמקדש את עצמו מזאת התאוה, אזי הוא נתקשר במלכות שמים (א’), הנקרא אני, כמו שכתוב: קדשים תהיו כי קדוש אני (ויקרא יט). ובכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, תמצא קדשה (זוהר מקץ דף רד:). אבל מאן דגלי עריין, הכי איהו אתגלי בין אנון עריין, דאנון אלהים אחרים – תקונים, דף צג. (תיקון נו) ובשביל [זה] מובא בזהר (קדושים פד): כד חזי רבי שמעון נשי שפירין, אמר: אל תפנו אל אלילים. כי נאוף היא עריות, אלהים אחרים, מלכות הרשעה. ובשביל זה, סגלה לבטל הרהורי נאוף, לקרא שמע ישראל וברוך שם כבוד וכו’, כמובא על פסוק: ויקרב אל אחיו המדינית וכו’ – דף א.

נמצא, שעקר הנסיון והצרוף שמנסין לאדם, אין מנסין אותו אלא בנאוף, שהיא כלולה משבעים אמות, שהיא כלולה מסוד אחר, אל אחר. וכשצועק לאלקים, כמו שכתוב (תהלים מב): כן נפשי תערג אליך. וצועק שבעין קלין, לא פחות, אזי נפתחין לו סודות התורה, דמטמרין מגלין לה, ומוליד נפשין חדתין, כי מוליד תורה, והתורה היא כלולה מנפשות ישראל, ומגלה הפנים של התורה, כי עד עכשו היתה סתומה בקלפין, כי הקלפה קדמה לפרי, ויכול הצדיק להוריש בתורתו שמחדש נשמתין חדתין לכל אחד מאנשי מקרביו המקשרים בתורתו, כמובא בהזמר: למעבד נשמתין חדתין בתרתין ובתלתין, הינו בהתורה המתחלת בבית ומסימת בלמד, ובתלתא שבשין, הינו אוריתא תליתאה, הוא עבד נשמתין ורוחין חדתין. והתורה, זכה – נעשה לו סם חיים. לא זכה וכו’, כמו שאמרו: ושמתם וכו’. וכמו שכתוב: צדיקים ילכו בם וכו’. לכל אחד ואחד כפי שמקבל. אבל מאתו לא תצא הרעות, כמו שכתוב (איכה ג): מפי עליון לא תצא הרעות. והברכה והקללה נעשה אצל האדם כפי הכלי שיש לו, כמו שכתוב: ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה. לפניכם דיקא, כי מלפני הקדוש־ברוך־הוא יוצא אור פשוט, הינו אותיות פשוטים, ולפי האדם כן נעשה הצרוף: אם הוא אדם טוב, נעשה צרוף של ברכה, ואם לאו – להפך. וזה: לפניכם ברכה וקללה – דיקא, כי לפני ה’ עדין אין ציור לצרוף הזה, אם הוא ברכה אם לאו. וזה שהתמיה את עצמו בלעם על זה: הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה, ברך בקמץ. גם לקחתי משמע ברצונו לקח...