# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/37/6/

וזהו: הזהרו בורידין כרבי יהודה, כי הדם הוא הנפש שבא בגלגול, וצריך השוחט לכון להעלות הנפש שבדם. גם עקר חסרון הפרנסה שנתמעט בדורות הללו, אין זה אלא על־ידי השוחטים שאינם מהגנים. וזה (אבות פ”ג): אם אין תורה, אין קמח. תורה היא בחינת נפש כנ”ל, על־ידי־זה אין קמח, הפרנסה נתמעט. ובשביל זה החליף נקרא מאכלת, כמו שכתוב (בראשית כב): ויקח את המאכלת, כי יש שוחט הגון מאכיל ומפרנס לישראל, כי השוחט הגון הוא מלביש את הנפש שבחי במדבר, הינו בדבור הברכה שהוא מברך, והדבור הוא בחינת שכינה, כמו שכתוב: מלכות – פה. וזה פרוש (ישעיה לד): חרב לה’ מלאה דם. כי השכינה נקראת חרב לה’ (כמובא בזוה”ק ובפרדס), והיא בחינת דבור, שהוא בחינת חרב פיפיות, לשון פה, כמו שכתוב (תהלים קמט): רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות וכו’. וכשהנפש באה בתוך חרב לה’, בתוך הדבור, בבחינת מיין נוקבין, אזי השכינה מזדוגת על־ידי המיין נוקבין שיש לה, בבחינת: חזי במה ברא קאתינא (זוהר ויקרא דף יג.). וזה: חרב לה’ מלאה דם. מנפשות העולות בה בבחינת מיין נוקבין, ועל־ידי הזווג היא מקבלת פרנסה לישראל.

וזה פרוש (איכה ה): בנפשנו נביא לחמנו מפני חרב המדבר. הינו כשהשוחט אינו הגון, ואינו מעלה את הנפש בבחינת מיין נוקבין, וכשעומד עם החליף לשחט את החי, הוא עומד כרוצח נפשות, והחליף שלו הוא חרב המדבר, ואינו חרב לה’, שהוא חרב המדבר, ויש צער להנפש החי, שצועקת בקול מר (שיר־השירים ה): נפשי יצאה – כשיצאת בשביל להכניס בדברו של הברכה, בבחינת מיין נוקבין. וכשיצאתי, בקשתיו ולא מצאתיו, קראתיו ולא ענני – כי אינו שם בשעת הברכה, וחושב מחשבת פגול. על־ ידי־זה מצאני השומרים הסבבים בעיר, הכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי – הינו, שמעלה שהיה להנפש בבחינת חי, גם זה לקח ממנה, כי עכשו אין לה מנוח לכף רגלה. אוי לו להשוחט הזה. אוי להנפש, שהרג את הנפש, ומסר אותה בכף אויביה, ואין להשכינה מיין נוקבין להמשיך טרף לביתה, ועל־ידי־זה: בנפשנו נביא לחמנו – ביגיעה וטרחא גדולה:

וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה: קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים־סוף (פסחים קיח), כי ים־סוף נקרע לשנים־עשר קרעים (פרקי דר”א פ’ מב ובתיקון כא), כנגד שתים־ עשרה בדיקות הסכין, שעל־ידיהם קשים מזונותיו של אדם וכו’. וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות נה): שלחן דומה למזבח, כי שעור פגימות החליף כשעור פגימות המזבח (חולין יז:). גם על השחיטה גימטריא תל”ז, וב’זעת א’פיך ת’אכל ל’חם (בראשית ג), ראשי־תבות גימטריא תל”ז (עם הד’ תבות), לרמז חסרון הפרנסה על־ידי שוחטים שאינם מהגנים. וזה פרוש (תהלים קיא): טרף נתן ליראיו. כי טרף יש לו שני משמעות: לשון טרפה, כמובא בזהר סוף משפטים (דף קכא:), ולשון מזון. לרמז, כשישראל שומרים את עצמם מטרפה, על־ידי־זה יש להם פרנסה:

וזה פרוש: מנצפך צופים אמרו (שבת קד). מנצפך הוא בחינת ורידין, בחינת רי”ו דין. וצופים, אלו נביאים, שיניקתם מבחינת כרובים, בחינת תינוקות, בחינת הבל שאין בו חטא, בחינת אוירא דארץ־ישראל, ששם מקבלין רוח־הקדש, כמובא בזהר (לך לך דף פה.): ויקם יונה לברח תרשישה. ואלו הצופים, הינו אלו שהם בבחינת הבל שאין בו חטא, הם נהירין ב”ורידין”, רי”ו דין, במנצפך, ומעלין את הנפש בבחינת מיין נוקבין, וממשיכים שפע. והשפע מכנה בשם א’מ’ר’, כי מתחלה היא א’ור, ואחר־כך נעשה מ’ים, ואחר־כך ר’קיע. וכשממתיקים את המנצפך, ועושים ממנצפך אדני, כי מ"ריו" נעשה צורת א, ונעשה אדני. ואדני הוא דבור, הוא השכינה, כמו שכתוב (תהלים נא): אדני שפתי תפתח. ומהבל הזה, הינו אדני, יוצא השפע, ונתחלק לכל אחד לפי בחינתו. וזה פרוש (תהלים סח): אדני יתן אמר המבשרות צבא רב – לכל אחד לפי בחינתו:

וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין קד:): אכלי עמי אכלו לחם אדני לא קראו – רב אמר: אלו הדינים. ושמואל אמר: אלו מלמדי תינוקות. מר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי. רב אמר אלו הדינין – הינו רי”ו דין, שאינם מעלין את הנפש בבחינת מיין נוקבין, שאין עושין מ”רי”ו דין” אדני. רמז לשוחטים שאינם מהגנים, שמקלקלים הדינים, הינו רי”ו דין, מנצפך. הדמים, שהם הנפשות, הם חמש אותיות, כנגד חמשה דמים, כידוע. רמז לחמש בחינות שיש לנפש, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות י): הני חמשה ‘ברכי נפשי’ כנגד מי וכו’. ושמואל אמר אלו מלמדי תינוקות – שמקלקלים את ההבל שאין בו חטא. כשדבורו והבלו של השוחט אינו בבחינת הבל שאין בו חטא, בחינת אוירא דארץ־ישראל, על־ידי־זה: אכלי עמי – הפרנסה נתמעט. כי כשיש להשוחט בחינת הבל שאין בו חטא, בחינת חרב לה’, בחינת צדקה דארץ־ישראל, בחינת נפש, בחינת תורה כנ”ל – גם הנפש, שעולה מהחי להמדבר שלו, גם־כן נתעלה בבחינות מעלות אלו הנזכר: