# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/38/5/

וכשמעלה את הדבור לשרשו, הינו לגבורות, ומתחיל לדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות, ומעורר את עצמו לעבודת השם יתברך, אזי נכנס אור שרש של הגבורות, הינו חמימות הלב*, כי שרש הגבורות הם בלב, כמו שכתוב (תהלים לט): חם לבי בקרבי בהגיגי וכו’, ושם שרש אמתי של האמת של הדבור, כמו שכתוב (שם טו): ודובר אמת בלבבו, ומתחיל לדבר בחמימות שבלב, דבר אמת שבלב.

* וזה בחינת רשימו שבלב זעיר אנפין, שנכנס בראש דברך אמת, הינו בראש המלכות, כשהיא יושבת בזרוע שמאלי:

וכשמדבר בינו לבין קונו דברי אמת שבלבו, בהתעוררות בתשובה, ורואה פחיתותיו וגדלת הבורא, כי עד עכשו השליך חטאתיו אחר כתפיו ולא עין בהם, ועכשו כשיודע אותם, אזי נכנס בו בושה גדולה על גדל פשעיו, כנגד רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין (י”א שבכאן צריכין להעתיק ההגה השלישית, וכן הוא בכת”י, והכל עולה בקנה אחד, וע’ פע”ח). והבושה הזאת עדין איננה בפעל, הינו שהבושה הוא בפנימיות, ואין מתגלה על פניו, כמו שכתוב (תהלים סט): כסתה כלמה פני. כי זאת הבושה היא קדם התשובה. וזה ידוע, אין דומה בן כפר לבן כרך. כל מה שמקרב ביותר אל המלך, בשתו גדול, וכל מה שיודע ביותר בכבוד המלך, הוא בוש יותר מהמלך. וקדם התשובה עדין ידיעתו בקטנות, על־ידי־זה בשתו אינו בפעל על פניו, כי חטאתיו מטמטמין שכלו וידיעתו, על־ידי רוח־שטות שבקרבו, כמו שאמרו (סוטה ג): אין אדם עובר עברה וכו’*.

* וזה בחינת שזעיר אנפין מתקנא במלכות ולוקח לעצמו הרשימו שלו:

אבל אחר־כך, כשעושה תשובה ומסיר ממנו הטפשות, ונתוסף בו שכלו – אזי הוא מתביש ביותר, ונתגלה הבושה על פניו. והבושה הזאת הוא בחינת אור התפלין*, שנתגלה על פניו במצחו, ועקר התגלות הבושה היא במצח, כמו שכתוב (ירמיה ג): ומצח אשה זונה היה לך, מאנת הכלם.

* וזהו בחינת שעל־ידי התפלה באין מחין חדשים, ואז יוצא הרשימו בבחינות תפלין, כי על־ידי הבושה הוא מתפלל ומבקש מחילה על עוונותיו:

וזה פרוש (משלי ב): אז תבין יראת ה’, כמובא בזהר הקדוש (בהקדמת התיקונים דף ט:): תפלין הם בחינת אמא על ברא, ואם לבינה תקרא (משלי ב). וזה פרוש: אז תבין. הינו על־ידי בינה יתרה שיהיה בהכרת הבורא, על־ידי־זה: יראת ה’, הינו בחינת תפלין, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות ו): וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך – אלו תפלין. כי היראה הוא הבושה, כמו שכתוב (נדרים כ): יראת ה’ על פניכם – זה הבושה, שהיא על הפנים, הינו בחינת תפלין על־ידי בינה, שהיא אמא על ברא.

וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות יא): תפלין נקראין פאר, שנאמר: פארך חבוש עליך. ופאר הוא כלליות הגונין, כי ההתפארות – על־ידי כלליות הגונין, כמו שכתוב (ישעיה מט): ישראל אשר בך אתפאר. כי הם כלולין מגונין סגיאין. וזה שאנו רואים, כשאדם מתביש נעשה כמה גונין. ובזה יכולים אנו להבין, אם יש לאדם יראת־שמים, הינו בושה, לאחר תקון החטא, כשאנו מסתכלין על פניו, ונופל עלינו יראה ובושה, הינו שנמשך עלינו דעת בגדלת הבורא יתברך שמו. וזה פרוש: אז תבין יראת ה’. פרוש, בזה תבין שיש לו יראת ה’. ודעת אלקים תמצא, הינו כשימצא גם לך דעה בגדלת הבורא, הינו בושה ויראה. וזה בחינת: וראו כל עמי הארץ וכו’ ויראו ממך. הינו שנמשך עליהם גם־כן יראה: