# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/49/4/

וכשמקים התפלה את בחינת מלכות בבחינת: ולעבדו בכל לבבכם, זה בחינת: הוא העולה (ויקרא ו). בחינת (שיר־ השירים ח): מי זאת עולה – מי עם זאת עולה (הקדמת הזוהר י, ותיקון כא, ל, לח, סט). והם שני בתים: ביתא עלאה וביתא תתאה, שיש לשניהם עליה, כי לא אבוא בעיר עד דבקרבך קדוש. [פרוש, כי רבותינו זכרונם לברכה דרשו (תענית ה) על פסוק זה (הושע יא): בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר – נשבע הקדוש־ברוך־ הוא, שלא יכנס בירושלים שלמעלה, עד שיבנה ירושלים שלמטה. ואיתא בכתבי האר”י ז”ל, שהכונה על־פי סוד הוא, שבינה אמא עלאה, ביתא עלאה, היא בחינת ירושלים שלמעלה. ומלכות, ביתא תתאה, היא בחינת ירושלים שלמטה. שאין היחוד שלמעלה, שהוא בחינת עלית ביתא עלאה, נשלם, עד שנבנה ונשלם בחינת מלכות בשלמות, שהיא בחינת עלית ביתא תתאה וכו’, עין שם. וזהו מה שכתב רבנו ז”ל: מי עם זאת עולה וכו’. כי בינה לבא היא בחינת ביתא עלאה, בחינת מי. ומלכות היא בחינת ביתא תתאה, בחינת זאת. ועל־ידי בחינות אלו הנ”ל, הנאמרים בתורה הזאת, על־ידי־זה יש לשני בתים אלו עליה, שהם ביתא עלאה וביתא תתאה, שהם בחינת: מי עם זאת, הינו על־ ידי שמצמצם אור התלהבות לבו, שלא יתלהב יותר מדי, כדי שיוכל לעבד את השם יתברך בהדרגה ובמדה, ומקדש את מחשבתו לבלי לחשב שום מחשבות רעות, רק לחשב תמיד מחשבות קדושות, שהם בחינת יצר טוב, בחינת חכמה שבלב, שעל־ידי־זה מציר המדות טובות, וזוכה לעשות פעלות ומעשים טובים ומדות טובות, ועל־ידי־זה נתגלה בחינת מלכות, כי נתגלה שהוא מקבל על מלכות שמים שלמה, ואז יש עליה לבחינת מלכות, שהיא ביתא תתאה. אזי דיקא עולה גם ביתא עלאה, שהיא בחינת בינה לבא, כי באמת שניהם אחד, ואחת תלויה בחברתה:

ולבאר הענין קצת, צריכין לחזר ולבאר ענין התורה הזאת. וכלל התורה היא, כי מבאר ב”עץ־חיים” בתחלתו, שכשהשם יתברך רצה לברא את העולם, היה אור הקדוש־ברוך־הוא אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולמות, והצרך, כביכול, לצמצם אור האין סוף לצדדין, ונעשה חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה ברא כל העולמות. וכל העולמות נבראו על־ידי חכמה, כמו שכתוב: כלם בחכמה עשית. ועקר תכלית בריאת העולמות היה בשביל המלכות, הינו כדי לגלות מלכותו, שזה אי אפשר כי־ אם על־ידי העולמות, כי אין מלך בלא עם, ובשביל זה היה הצמצום של החלל הפנוי, כדי שיהיה מקום לבריאת העולמות, כדי שיתגלה מלכותו יתברך. כל זה מבאר בזהר ובכתבים.

ורבנו ז”ל מבאר כל זה בכל אדם. כי כל אחד מישראל הוא חלק אלוק ממעל, ועקר האלקות – בלב, והאלקות שבלב איש הישראלי הוא בחינת אין סוף, כי אור להביותו הוא עד אין סוף, הינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו. ולפי גדל ההתלהבות הלב של איש הישראלי, שהוא עד אין סוף, לא היה אפשר לו לעשות שום עבודה, ולא היה יכול לגלות שום מדה טובה, כי מגדל התלהבותו עד אין סוף אינו יכול לעשות שום דבר, שזהו בחינת מה שבתחלת הבריאה לא היה מקום לבריאה, מחמת שהיה הכל אין סוף כנ”ל, כי בריאת העולמות, הן הן המדות כנ”ל. ועל־כן בהכרח צריך האדם לצמצם אור התלהבות לבו, שהוא עד אין סוף, כדי שיוכל לעבד את השם בהדרגה ובמדה, כי השם יתברך רוצה בעבודתנו, שנעבד אותו בעבדות ובמדות טובות, שזה אי אפשר כי־אם על־ידי הצמצום כנ”ל.

וכשמצמצם את אור להביות לבו, אזי נשאר חלל פנוי בלב, בחינת: ולבי חלל בקרבי (שזהו סוד חלל הפנוי, שהיה בתחלת הבריאה), ובתוך זה החלל הפנוי נתגלין מדותיו הטובות, שהם סוד בריאת העולמות, שהיה בתוך חלל הפנוי הנ”ל. כי המדות הן הן העולמות כנ”ל, הינו כי על־ ידי הצמצום, שמצמצם את אור ההתלהבות, שעל־ידי־זה נעשה בחינת חלל הפנוי, בחינת: ולבי חלל בקרבי, על־ידי־זה הוא עובד את השם יתברך בהדרגה ובמדה, ועושה מעשים טובים ומדות טובות, שכל זה הוא בחינת התגלות המדות, שהן העולמות, בתוך חלל הפנוי שבלב. ועקר בריאת העולמות היה על־ידי חכמה כנ”ל, וזה הוא בחינת מה שעקר עבודת השם לזכות למדות ומעשים טובים, הוא על־ידי ששומר החכמה שבלב, שהוא המחשבה שבלב, שצריכין לשמר מאד המחשבה שבלב, שהוא בחינת חכמת לב, שזהו עקר היצרין, כי מחשבות טובות הם יצר טוב, ומחשבות רעות הם יצר הרע. הינו, כשחושב מחשבות טובות, שזהו בחינת חכמה שבלב, אזי על־ ידי־זה זוכה לפעלות ומדות טובות, שזהו בחינת התגלות הבריאה, שהיא המדות, בתוך חלל הפנוי, על־ידי החכמה שבלב, שהוא בחינת מחשבות טובות שבלב כנ”ל. אבל כשחושב מחשבות רעות, חס ושלום, אזי הוא מקלקל החלל שבלב, שהוא סוד חלל הפנוי, ואזי הוא מטמטם החלל שבלב, בבחינת ערלת לב וכנ”ל. וזהו בחינת קלקול הבריאה, שהיה על־ידי החכמה שבלב כנ”ל.

וכל עקר העבודה שצריכין לצמצום הנ”ל, ולחשב מחשבות טובות כדי לזכות למעשים טובים ומדות טובות, כל זה הוא בשביל לגלות מלכותו יתברך, שבשביל זה היה עקר הבריאה כנ”ל. כי על־ידי שזוכה לפעלות ומדות טובות על־ידי כל הנ”ל, על־ידי־זה מקבל עליו על מלכות שמים שלמה, שזהו בחינת התגלות מלכותו יתברך, שנתגלה על־ ידי בריאת העולמות שבתוך החלל הפנוי, על־ידי החכמה וכנ”ל. והכלל, שבריאת העולמות ועבודת השם יתברך בפעלות ומדות טובות, הם בחינה אחת ממש וכנ”ל, והבן היטב.

ואז, כשנתגלה מלכותו יתברך על־ידי מעשיו ומדותיו הטובים, שנתגלו בתוך החלל שבלבו כנ”ל, זהו בחינת עלית שני הבתים הנ”ל: מי עם זאת, ביתא עלאה וביתא תתאה כנ”ל. כי התגלות המלכות זה בחינת ביתא תתאה, ותחלת הצמצום, שהוא החלל הפנוי שבלב, זה בחינת ביתא עלאה, שעקר כונת הצמצום היה בשביל עבודת השם יתברך, כדי לזכות לגלות מלכותו יתברך. ועל־כן אין נשלם תקון ועלית ביתא עלאה, עד שעולה ביתא תתאה, דהינו עד שנתגלה מלכותו יתברך, שזה עקר תכלית כונת הבריאה. ואז, כשנתגלה מלכותו יתברך, אז דיקא יש עליה לביתא עלאה, כי אז דיקא עולים שניהם יחד, ביתא עלאה וביתא תתאה, בבחינת: מי זאת עולה – מי עם זאת עולה וכו’ כנ”ל, כי לא אבוא בעיר עד דבקרבך קדוש – שאין הקדוש־ברוך־הוא נכנס בירושלים שלמעלה, שהיא בינה לבא וכו’ כנ”ל, עד שיבנה ירושלים שלמטה, שהוא בחינת התגלות מלכותו יתברך כנ”ל.

וכל זה הוא בחינת תפלה, שהיא עבודה שבלב. כי תפלה שבלב היא בחינת התגלות מלכותו שבתוך חלל הפנוי שבלב כנ”ל. והבן מאד, כי הדברים עמקים מאד מאד, ורבנו ז”ל קצר כאן ודבר הכל ברמז, כמאן דמחוי במחוג, והדברים נכוחים למבין. והעקר לקימם כפשוטן, לשמר עצמו מאד ממחשבות רעות, כי מחשבות רעות הם עקר היצר הרע, בחינת יצירה לביש. על־כן צריכין לשמר מחשבתו מאד, ולהכריח עצמו תמיד לחשב מחשבות טובות, שהם בחינת יצר טוב, ולזכות לעשות על־ידי זה מעשים טובים ומדות טובות וכו’, ולהתפלל בכונה ולעשות תשובה. ובתחלה צריכין לצמצם התלהבות לבו, שלא יבער יותר מדי, כי צריכין לעבד את השם יתברך בהדרגה ובמדה דיקא, ושאר כל הדרכים קדושים וטהורים ועצות נכונות, שיכולין להוציא מתוך דברי התורה הקדושה הנוראה הזאת. ועוד לאלוק מלין בכל זה, ויתבאר במקום אחר קצת, כי לא יספיקו המון יריעות לבאר דבור אחד מדבוריו הנוראים, ודי בזה כעת. ונחזר לענין ראשון:]

ובשביל זה נקרא ניסן אביב, אל”ף עם בי”ת, יו”ד עם בי”ת. וזה יחודא עלאה ויחודא תתאה: