# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/49/7/

וזה בחינת ציצית, הינו בחינת תכלת, דאכלי כלא ושצי כלא. כי על־ידי התגלות מלכות דקדשה יתבטל מלכות דסטרא־ אחרא, אבל ישראל הדבוקים בה יקבלו חיותם, כמו שכתוב בזהר (בראשית דף נא.): ואתם הדבקים בה’ אלקיכם, שהוא בחינת תכלת, דאכלי כלא ושצי כלא, אף־על־פי־ כן: חיים כלכם היום, כי עקר החיות בא משם, בבחינת: דוד מלך ישראל חי וקים (ר”ה כה.). וזה בחינת כלה, בחינת תכלת, דאכלי כלא ושצי כלא. אבל ישראל הדבקים בה, חיים וקימים. וזה בחינת (ירמיה ל): כי אעשה כלה בכל הגוים וכו’. וזה (שמואל–ב יג): ותכל נפש דוד. נפש דוד היא בחינת תכלת, דאכלי כלא ושצי כלא. וזה בחינת (ברכות ג:): רוח צפון היתה מנשבת בכנור של דוד, והיה מנגן. רוח צפון זה בחינת דינים גבורות, בחינת תכלת. משם הנגינה, בבחינת (ישעיה כד): מכנף הארץ זמרת שמענו. מכנף דיקא, שהוא בחינת תכלת, ושם בחינת: נעים זמירות ישראל. וזה בחינת ה, דל”ת עם יו”ד. דלת זה בחינת ארבע כנפות, בחינת מכנף הארץ. יוד זה בחינת עשרה מיני נגונא, בחינת: זמרת שמענו:

וזה פרוש: ועשירית האיפה סלת למנחה וכו’ (במדבר כח). כי עקר כח ה”כלה”, הינו כח בחינת תכלת, היא מקבלת בבחינת: אמא אוזפת מאנהא לברתה (הקדמת הזוהר דף ב.). כי בינה, דינין מתערין מנה (זוהר ויחי דף רכ: ויקרא י: אחרי סה), והיא שרשן, שעל־ידה נמתקין. וזה (בראשית ו): ויתעצב אל לבו – בבחינת דינין מתערין מנה. ויאמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל (שם ח) – בבחינת המתקת הדינים בשרשן. וזה פרוש: ועשירית האיפה. איפה – אי פה. מלכות פה, בחינות כבוד אלקים, מלך הכבוד. כד איהי סליקית, מלאכיא שאלין בגינה: אי פה, איה מקום כבודו (זוהר בראשית כד ובתיקון י). ועשירית זה בחינת יו"ד, בחינת קדשה כנ"ל. הינו, כשרוצין להמשיך קדשה לתוך מלכות כדי להעלות אותה בבחינת אי פה – סלת למנחה בלולה בשמן, צריך לחבר שני בתים להיות אחד. ביתא עלאה נקרא סלת למנחה. מנחה, זה בחינת דינים, בחינת (ברכות כו:): יצחק תקן תפלת מנחה. סלת, לשון (תהלים קיט): סלית כל שוגים מחקיך, שביתא עלאה ממתיק ומשבר הדינים כנ”ל, בבחינת (שם קו): מי ימלל גבורות ה’. וצריך שיבלל ביתא עלאה עם ביתא תתאה, הנקרא שמן, בחינת מלכות דוד, כמו שכתוב (שם מה): על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון, ועל־ידי־ זה: רביעת ההין, נעשה מדלתין ההין:

וזה פרוש: לשמש שם אהל בהם. כי הצדיק נקרא שמש, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (קידושין עב:): עד שלא שקעה שמשו של עלי וכו’, וזרח השמש ובא השמש. וזריחתו של הצדיק, הינו השגתו, אינו אלא על־ ידי ישראל, כמאמר (שמות לב): לך רד כי שחת עמך – כלום נתתי לך גדלה, אלא בשביל ישראל (ברכות לב.). וזהו: אהל בהם. אהל, לשון זריחתו, כמו (איוב כט): בהלו נרו. וזהו: בהם – על־ידי ישראל. וכשישראל, חס ושלום, נכנסין בחכמות חיצוניות של האמות, אזי נופל הצדיק מהשגתו, ונתחפה ונתכסה השגתו. וכשיוצאין ישראל מחכמתן של האמות. אזי: והוא כחתן יצא מחפתו – הצדיק יוצא מהחפה והמכסה שהיה לו עד עכשו, ואז: ישיש כגבור לרוץ ארח – כי הצדיקים הם גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו (תהלים קג), כי צריך התגברות כדי לרוץ ארח הזה, שהיו יכולים לילך בזמן הזה, שהיו ישראל נזופים, ועכשו רצים במהירות גדול זה הדרך. והתגברות הזאת היא בחינת ציצית, בחינת תכלת כנ”ל, בחינות מקיפים.

וזה: מקצה השמים מוצאו ותקופתו, בחינות מקיפים, ועם בחינת תכלת הזאת מכלים ושצים העכו”ם, בבחינת: כי אעשה כלה בכל הגוים. וזה: ואין נסתר מחמתו – מחמתו זה בחינת כלה, כמו שכתוב (תהלים נט): כלה בחמה כלה ואינמו. ועל־ידי־זה זוכים להשגת אוריתא דעתיקא, בבחינת ענג שבת כנ”ל. וזה: תורת ה’ תמימה, שהיא תורה דעתיקא, שהיא תמימה עדין, שעדין לא השיגו ממנה כלום. משיבת נפש – זה בחינת שבת, כי בו שבת וינפש:

וזה טעם למה שולחת הכלה להחתן טלית, כי הצדיק מקבל גבורתו על־ידי ישראל, כמו שכתוב: לשמש שם אהל בהם:

וזה שאומרים “עלה” על החתנה, על־שם הוא העולה כנ”ל, כי השמחה היא בלב, כמו שכתוב (תהלים ד): נתתה שמחה בלבי. וזה בחינת: מי זאת עולה – מי עם זאת עולה:

וזמירות שמזמרין על החתנה, זה ה”א, דל”ת עם יו”ד, שיר פשוט וכו’ כנ”ל. וזה שצועקין “שבת”, שעל־ידי־ זה זוכין לענג שבת, לאוריתא דעתיקא כנ”ל:

ומה שנותנין מעות כשקוראין “שבת”, כי באוריתא של עכשו יש ימין ושמאל, ובשמאלה עשר (משלי ג). אבל בעתיקא לית שמאל ולית עשר תמן (זוהר נשא קכט). ובשביל זה, כששומעין ישראל בשורת התורה דעתיקא, נותנין את המעות, כי אין צריך למעות, כי בעולם הבא לית אכילה ושתיה (ברכות יז). וזה פרוש (תהלים סח): מלכי צבאות ידדון, הינו הצדיקים, שהם מלאכיו גבורי כח, שהם מדדין במרוצה ובמהירות כדי לרוץ ארח, וזה רקודין. ונות בית תחלק שלל, וישראל הם מחלקים המעות, להורות שאין צריך למעות, ואין שם בבחינת עתיקא שמאל. ב'ית ת'חלק ש'לל – ראשי־תבות שבת:

ענין אחר: להורות ותרנות גדול בזה שמחלקין מעות. להורות, שהכלה היא בחינת ה”א, שמדל”ת נעשית ה”א, שעל־ידי־זה בא עשירות גדול, בבחינות: והריקותי לכם ברכה עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם וכו’ (שבת לב:). שמחלקין המעות, מורה שהגיעו לזאת הברכה, עד שהמעות אין חשוב אצלם. וזה פרוש: ועשירית האיפה – עשירית, שהוא בבחינת אי פה, הינו שבלו פיהם מלומר די, שיש להם כל־כך עשירות, וזה מחמת שנעשה מרביעית ההין, מדל”ת ה”א כנ”ל.

[מסימן ל”ב עד כאן, כל זה הוא לשון רבנו זכרונו לברכה, לבד באיזהו מקומות שהוספתי שם קצת דברים, כפי מה ששמעתי והבנתי מפיו הקדוש או מפי כתבו, כנרשם כל אחד במקומו]:

[עוד שמעתי דברים השיכים לתורה הזאת, וזהו]:

הרוצה שינסך יין על־גבי המזבח, ימלא גרונם של תלמידי־חכמים יין (יומא עא) – כי עקר האלקות הוא בלב, כמו שכתוב: צור לבבי, כמו שכתוב (שמואל–א ב): ואין צור כאלקינו – אין ציר כאלקינו (ברכות י.). כי הלב הוא הציר של המדות, הינו החכמה שבלב וכו’ כנ”ל. כי קדם הבריאה היה אור הקדוש־ברוך־הוא אין סוף וכו’ כנ”ל, עין שם היטב. נמצא, כשהלב בבחינת: ולבי חלל בקרבי. בבחינות: צור לבבי כנ”ל, הוא בחינות בריאת העולם. ולהפך, כשהלב אטום, בבחינת ערלת לב, הוא מקלקל את הבריאה, כמבאר למעלה, עין שם. ועל־כן הצדיק, שלבו פתוח בחכמה, בבחינת: ולבי חלל בקרבי. בחינות: צור לבבי. על־כן על־ידי־זה יוכל לחדש מעשה בראשית ולעשות נסים ונפלאות בעולם, כמו שכתוב: ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ובטובו – זה הצדיק, שנקרא טוב, כמו שכתוב (ישעיה ג): אמרו צדיק כי טוב (יומא לח:). כי לב הצדיק הנ”ל הוא בחינת בריאת העולם כנ”ל.

וזה פרוש מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוכה מט): חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן – אלו השיתין, שמנקבין ומחללים עד התהום, הינו בחינות: ולבי חלל בקרבי. כי תהום דא לבא, כמובא בזהר, וזה: חלאים מעשה ידי אמן – מעשי ידי אמנותו של הקדוש־ברוך־הוא (כך דרשו שם בסוכה). הינו, שבחינות חלאים, הינו שמחללין עד התהום, בחינות: ולבי חלל בקרבי כנ”ל, זה בחינת בריאת העולם כנ”ל. וזה: מעשה ידי אמן – אמנותו של הקדוש־ברוך־הוא, כי בחינות ולבי חלל וכו’, בחינות חלאים שמחללין וכו’ כנ”ל, הוא ממש מעשה ידי אמנותו של הקדוש־ ברוך־הוא, כי זה הוא בחינות בריאת העולם כנ”ל. ועל־ ידי־זה יוכל לעשות נסים בעולם כנ”ל. וזהו: שמחללין עד התהום, הינו בחינות נסים, כמו שכתוב (רות א): ותהם כל העיר. שעל דבר נסי הכל תמהין. וזהו: הרוצה לנסך יין וכו’ ימלא גרונם וכו’. כי גרונם הוא בחינת שיתין, שמחללין עד התהום, הם קנה ולבא (ועל־ידי היין נפתח חלל הלב, בבחינת: ולבי חלל בקרבי. כי חמרא וריחני פקחין (סנהדרין ע)). ועל־כן כל הממלא גרונם וכו’, כאלו מנסך יין על־גבי השיתין, שמנקבין ומחללין עד התהום כנ”ל:

(כאן חסר קצת דברים, כי לא נכתב בזמנו, ונשכח קצת):

(שיך לעיל): ישיש כגבור לרוץ ארח וכו’ – כי צריך התגברות גדול וכו' לרוץ ארח הזה, שהיו יכולים לילך בזמן שהיו ישראל נזופים, ועכשו רצים במהירות גדול זה הדרך וכו', עד כאן לשונו. בעת שאמר זאת התורה, שמעתי אז מפיו הקדוש ענין זה בבאור יותר, שאמר בפרוש ענין זה לענין בני־אדם הזוכים לעשות תשובה על העבר. ואמר, שאף־על־פי שזוכים לתקן מה שעבר, אף־על־פי־כן עדין היכן הוא אותו הזמן שהיו רחוקים מהשם יתברך, שהיו יכולים לעבד את השם יתברך באותו הזמן, ובודאי צריכים לתקן זאת, דהינו להשלים ולמלאת את העבודה שהיו יכולים לעבד את השם יתברך בכל אותו העת שהיו נזופים מלפניו יתברך ורחוקים ממנו. על־כן אחר שזוכין להתעורר לתשובה, צריכין זריזות גדול בעבודתו יתברך ולרוץ מאד מאד, כדי שיזכה על־ידי זריזות עבודתו לתקן ולהשלים גם חסרון העבודה של הימים שעברו, כי עכשו צריך לרוץ במהירות גדול זה הדרך שהיה יכול לילך בזמן שהיה רחוק מהשם יתברך. ואמר לאנשיו בזה הלשון: איר דארפט זיך זייער יאגין, איר זאלט נאך קענין עפיס חאפין: