# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/5/2/

אבל איך ידעינן בין קדם גזר־דין בין לאחר גזר־דין. על־ידי המצוות שאנו עושים, יכולין אנחנו לידע בין קדם גזר־דין לאחר גזר־דין. ודוקא כשעושין המצוות בשמחה גדולה כל־ כך, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו הקדוש־ ברוך־הוא מצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (אבות פרק ד): שכר מצוה מצוה. כי הוא נהנה מהמצוה בעצמה.

וזהו החלוק שבין נבואת משה רבנו לבין נבואת שאר נביאים, כפרוש רש”י: וידבר משה אל ראשי המטות וכו’ זה הדבר אשר צוה ה’*. פרש רש”י: כל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה’, נוסף עליהם משה, שהתנבא בזה הדבר. כי בחינת כה הוא אספקלריא שאינה מאירה, וזה הדבר הוא בחינת אספקלריא המאירה.

ואלו השתי בחינות נביאות יש בעבודת הבורא: יש אדם, העושה המצוה בשכר עולם הבא, שאינו נהנה מהמצוה בעצמה. אלו לא היו נותנין לו עולם הבא בשכרה לא היה עושה אותה, וזה בחינת כה, אספקלריא שאינה מאירה, כמו אדם שרואה איזה דבר מרחוק, כן הוא עושה המצוה בשביל שכרה הבא לעת רחוק, הינו אחר עולם הזה, ושלום שכר נקרא בשם נביא, כי ראשי־ תבות של: יבא ברנה נשא אלמתיו, ושם בפסוק הזה נרמז על שלום שכר: הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע (תהלים קכו) – שמצטער בעשיתה, בא יבא ברנה נשא אלמתיו – שישמח לעתיד, כשיקבל שכר המצוות. ראשי־תבות של י'בא ב'רנה נ'שא א'למתיו, ראשי־תבות נביא.

אבל נביא, שמתנבא בזה הדבר, שאינו רוצה בשכר המצוות, אלא רוצה במצוה בעצמה, שהוא משמח כל־כך בעשיתה, עד שממאס בכל מין שכר, נמצא שעולם הבא שלו בהמצוה בעצמה. וזה בחינת נביא, הינו שלום שכר, בבחינת זה הדבר, בבחינת אספקלריא המאירה, כמו אדם הרואה דבר מקרוב בראיה יפה וברה, כמו־כן הוא נהנה מהמצוה בעצמה, ושכרו נגד עיניו.

ומי שהוא במדרגה הזאת, שעושה המצוה בשמחה גדולה כל־כך, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא בשבילה – הוא יכול לידע בין קדם גזר־דין לאחר גזר־דין, כי המצוות הם קומה שלמה, והם מחיין את כל הקומות, הן קומת אדם, הן קומת עולם, הן קומת שנה, כי עולם, שנה, נפש – הן מקבלין החיות מהמצוות, כמו שכתוב (תהלים לג): וכל מעשהו באמונה. וכתיב (שם קיט): כל מצותיך אמונה. והקדוש־ברוך־הוא הוא אחדות פשוט עם המצוות, וכשמעשה הקדוש־ברוך־הוא כתקונן וכסדרן, אזי הקדוש־ ברוך־הוא משמח בהם ומתענג בהם, כמו שכתוב (שם קד): ישמח ה’ במעשיו, כמו בעל־מלאכה, שעושה איזה כלי, והכלי הוא יפה, אזי הוא מתענג בה. והשמחה של הקדוש־ברוך־ הוא היא מלבשת בהמצוות, כי הם אחדותו, ומי שעושה המצוה בשמחה מהמצוה בעצמה, נמצא, כשנכנס בהשמחה שבמצוה, הוא נכנס בשמחת הקדוש־ברוך־ הוא, שמשמח במעשיו, וזה בחינת (שם קמט): ישמח ישראל בעשיו.

נמצא, כשיש איזה צער ודין בעולם, שנה, נפש – אזי בודאי נגרע משמחת הקדוש־ברוך הוא, כמו שכתוב (בראשית ו): ויתעצב אל לבו. וכמו שאמרו (סנהדרין מו): שכינה מה אומרת. קלני מראשי וכו’, וזה שנכנס בתוך השמחה יכול בודאי לידע לפי ענין השמחה, אם הוא קדם גזר־דין, אם הוא לאחר גזר־דין. גם יכול לידע על איזהו חלק מהקומה נגזר הדין, כי יודע לפי קומת המצוות: אם אין יכול לעשות בשמחה ראשי המצוות, הינו מצוות התלויים בראש, ידע שהדין נגזר על ראשי עולם, שנה, נפש, וכן בשאר קומת המצוות.

וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא ועיין ביצה טז) בשבת: זכרהו מאחד בשבת, הינו ששמחת ותענוג עולם הבא, שהוא בחינת שבת, ירגיש בששת ימי המעשה, שהן בחינת מעשה המצוות, שבהם נבראו עולם, שנה, נפש. [וזהו:] (דברים כד) ביומו תתן שכרו – שיהא שכרו מהמצוות בעצמן, ולא תבא עליו השמש – שלא יעשה המצוות בשכר עולם הבא, שהיא אחר ביאת שמשו, אחר מותו: