# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/54/2/

ובחינה זו, לזכר תמיד בעולם הבא, דהינו לאדבקא מחשבתה בעלמא דאתי, הוא בכלליות ובפרטיות. בכלליות – כך ראוי להיות מנהג יראי השם: תכף בבקר בהקיצו, קדם שיתחיל שום דבר, יזכר מיד בעלמא דאתי, ואחר־כך יעשה זאת בפרטיות. כי כל העולם הזה הוא התלבשות מדרגות התחתונות של הקדשה, הינו בחינת רגלין של הקדשה, בבחינת (ישעיה סו): והארץ הדם רגלי. אף שגם מדרגות העליונות של הקדשה, יש מהם גם־כן התגלות בעולם הזה, אך שאין ההתגלות מתלבש בעצם בזה העולם, כי־אם הארה שמאיר בבחינת רגלין. אבל בחינת רגלין מתגלין בעצם בזה העולם.

וכל יום יש בו מחשבה דבור ומעשה, והקדוש־ברוך־הוא מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית, עד נקדת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו, ומזמין לו לכל אדם מחשבה דבור ומעשה לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דבור ומעשה, שמזמין לו רמזים כדי לקרבו לעבודתו. בכן צריך להעמיק מחשבתו בזה, ולהגדיל בינתו, ולהבין מהו הרמיזות בפרטיות, שמלבש בזאת המחשבה דבור ומעשה של זה היום, שהזמין לו השם יתברך, הן מלאכה או משא־ומתן, וכל מה שמזמין לו השם יתברך בכל יום, צריך להעמיק ולהגדיל מחשבתו בזה, כדי להבין רמיזותיו של השם יתברך:

אך ההגדלות השכל בזה צריך להיות במדה, שלא יצא מגבול הקדשה, רק לפי שכל אנושי שלו כן יגדיל המחשבה בזה, וכן לא יסתכל בזה למעלה ממדרגתו כי במפלא ממך אל תדרש (חגיגה יג). וזה: גדלת מאד, הוד והדר לבשת. הינו, כשרוצה לקח דבר מזה העולם, שהוא בחינת הוד והדר לבשת, שהם בחינת רגלין המלבשין בזה העולם* יהיה בבחינת גדלת מאד, הינו שההגדלת השכל יהיה במדה ובצמצום. וזה: מאד, שהוא סטרא דשמאלא, שממנו הצמצום. [כמו שכתוב בסבא שם: מאד, דא הוא סטרא דשמאלא]:

* כי הרגלין הם בחינת נצח והוד, שהם בחינת הוד והדר, וכמו שכתוב בסבא הנ”ל: הוד והדר לבשת, אלין תרי בדי ערבות וכו’, עין שם, שהם בחינת נצח והוד, בחינת רגלין, כידוע:

ואפלו מי שיודע ומבין בזה, הינו שזוכה להבין הרמזים שמרמז לו השם יתברך בכל דבר, ואם־ כן ירצה לעסק רק בזה, הינו שיעסק רק בעסקי העולם הזה, מאחר שהוא מבין הרמזים שהשם יתברך מרמז בהם. אך באמת אינו כן, כי צריך האדם שיהיה לו הסתפקות, להסתפק מזה העולם רק במה שצריך לו בהכרחיות מזה העולם. וזה מחמת שני טעמים: א’. מחמת שזאת הקדשה, המלבשת בעסקי העולם, הזה הוא בחינת רגלין, והיא קדשה נמוכה, בבחינת (תהלים מט): עון עקבי יסבני. שהקלפות מסבבין אותה תמיד, ורוצין לינק מהם, על־ כן הוא מקום מסכן. בכן צריך להסתפק רק בהכרחיות. ועוד, מחמת שיש עבודה גבוה מזו, שהוא קדשה גבוהה ממנה, וצריך לעבד השם יתברך באותן העבודות והקדשות הגבוהות מזה.

[הינו, שאפלו הצדיק והחכם, שיש לו מח גדול, עד שיכול להבין את הרמזים שהשם יתברך מרמז לו בכל דבר בכל יום, אפלו בעסקי חל, ועל־ידי־זה הוא יכול לעבד את השם יתברך בכל הדברים שבעולם, אפלו בעסקי חל, ואם־כן ירצה, חס ושלום, לעסק רק בזה, דהינו בעסקי חל, מאחר שהוא יודע הרמזים שיש בהם, ויכול להתקרב לעבודת השם יתברך על־ידם. אבל באמת אינו כן, כי אסור להרבות בעסקי העולם הזה, אפלו למי שיודע ומבין הרמזים הנ”ל, מחמת שני הטעמים הנ”ל: א’. מחמת שזאת העבודה בעסקי העולם הזה הוא מקום מסכן מאד וכו' כנ"ל, והב'. מחמת שיש קדשה ועבודה גבוהה מזה, דהינו קדשת התורה והמצוות, ועל־כן אפלו מי שיודע הרמזים הנ"ל, הוא צריך הסתפקות, להסתפק מזה העולם בהכרחיות לבד כנ"ל.]

וההסתפקות הוא בחינת: עטה אור כשלמה, הינו בחינת אור מלא, כי הרשעים, שאין להם ההסתפקות, בבחינת (משלי יג): ובטן רשעים תחסר. אצלם מארת חסר, בבחינת (שם ג): מארת ה’ בבית רשע. אבל בצדיקים, שיש להם ההסתפקות, בבחינת: צדיק אכל לשבע נפשו (שם יג). אצלם הוא אור מלא, בבחינת (בראשית א): וירא אלקים את האור כי טוב – אין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיה ג): אמרו צדיק כי טוב (יומא לח:).

ואפלו מזה ההסתפקות גופה צריך להפריש ממנו לצדקה, וזה בחינת: נוטה שמים כיריעה, כי ארון הברית, שהוא בחינת עני, היא תחת היריעה, והיריעה משפיע לארון הברית, וזה בחינת צדקה.

[פרוש, כי על־ידי צדקה שמשפיע הנותן להמקבל, על־ידי־זה נעשה יחוד צדיק וכנסת־ישראל, שבחינת צדיק משפיע לכנסת־ישראל, שזה בחינת השפעת היריעה לארון הברית, בחינת: נוטה שמים כיריעה, כנ”ל]: