# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/54/3/

והמון־עם, שאין להם זה השכל להעמיק בכל זה, להבין הרמזים כנ”ל, נעשה אצלם כל זה ממילא, על־ידי שנה וציצית ותפלין ותורה ותפלה ומשא־ומתן.

כי השנה היא בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי בכלליות כנ”ל, בחינת ה’ אלקי הנ”ל, כי בשעת שנה הנשמה עולה לעלמא דאתי.

וציצית ותפלין הם בחינת גדלת מאד. כי תפלין הם בחינת הגדלת השכל הנ”ל, (כי תפלין הם בחינת מחין, כידוע, הינו בחינת הגדלת השכל להבין כל הרמזים שמרמז לו השם יתברך בכל יום כנ”ל), וציצית הוא בחינת הצמצום הנ”ל, שהוא בחינת מאד הנ”ל, כי תכלת כרסיא דדינא (כ”ש בזוהר שלח לך דף קעה), שהוא בחינת צמצום. ועל־כן ציצית קודם לתפלין, בבחינת (שיר־השירים ב): שמאלו תחת לראשי. ואחר־כך: וימינו תחבקני, [כי שמאל הוא בחינת דין, בחינת צמצום, שהוא בחינת ציצית כנ”ל, וימין הוא בחינת מחין, בחינת תפלין כנ”ל].

ותורה הוא בחינת ההסתפקות הנ”ל, כי התורה היא בחינת עץ החיים, דמזון לכלא בה, הינו שיש לכל אחד די ספוקו ממנה. נמצא, שהיא בחינת הסתפקות. וגם בלמוד התורה בעצמה יש בחינת הסתפקות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ”ב): לא עליך המלאכה לגמר. ועל־כן למוד התורה הוא בחינת ההסתפקות הנ”ל, ואפלו ההמון שאינם יכולים ללמד, הם מקימין עסק התורה במה שקורין קריאת־שמע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות צט:).

ותפלה הוא בחינת הוד והדר הנ”ל, כי תפלה היא חיי שעה (כשאחז”ל שבת י), הינו בחינת: הארץ הדם רגלי הנ”ל, הינו בחינת רגלי הקדשה המלבשין בזה העולם כנ”ל.

ומשא־ומתן היא בחינת: נוטה שמים כיריעה הנ”ל, הינו בחינת יחוד צדיק וכנסת־ישראל הנ”ל, כי צדיק וכנסת־ישראל הם בחינת משא־ומתן. הצדיק נקרא משא, כי הוא נושא את העולם, כאשר ישא האומן את היונק (במדבר יא), והוא נושא כל הברכות, כמו שכתוב (משלי י): וברכות לראש צדיק. כמו שכתוב (תהלים כד): ישא ברכה מאת ה’. והוא נושא הטפה זרעיית של כל הנשמות, בבחינת (שם קכו): נושא משך הזרע, ומשפיע לכנסת־ישראל, והיא נותנת לכל העולם. ועל־שם זה נקראת כנסת־ישראל מתן, על־שם (משלי לא): ותתן טרף לביתה וחק לנערתיה. ויחוד של צדיק וכנסת־ישראל נעשה על־ידי משא־ומתן.

כי כל דבר שבעולם יש בו ניצוצות הקדשה שנפלו בשעת שבירה, ושבירה הוא בחינת אותיות שנשברו ונפלו לכל דבר ודבר מזה העולם. וכל דבר יש לו שעה, וצריך לבוא בשעה זו לאדם זה, שהוא משרש אחד עם אותן הניצוצות שיש בזה הדבר, וכשמגיע זה הדבר לאדם זה, והוא מקבל חיות מזה הדבר, הינו מהאותיות הנשברים שיש שם, על־ידי־ זה נכללין האותיות הנשברים בזה האדם, בחיות שלו, ונעשה מהם קומה שלמה, ומתפשט בחיות של כל הגוף, ועל־ידי־זה נשלמין האותיות, ויש להם שלמות. וצריך לשהות הדבר אצל זה האדם להשתמש בו, עד שנפסקין האותיות והניצוצות השיכין לשרשו, ואחר־כך יוצא מרשותו לאדם אחר, שהגיע העת שיהיה עליה להאותיות הנשארים, שהם משרש אחד עם האדם האחר, ועל־כן יוצא לרשותו. ולפעמים חוזר הדבר ובא לאותו האדם שהיה שלו מתחלה, כי מחמת שלא היה לו אז חלקי נפש־רוח־נשמה אלו, לא היה יכול אז להשלים האותיות אלו, עד עתה שהגיעו לו אלו חלקי נפש־רוח־נשמה, שעל־ידם יכול להשלים אלו האותיות הנשארים, ובין כך הכרח לשהות אצל אחר.

וכשמשלים האותיות אלו, נתוסף לו הארה בנפש־רוח־נשמה שלו, מחמת הארות אותיות אלו, שהגיעו אליו ונשלמו אצלו, ועל־ידי הארה זו מאיר בשרש נפש־רוח־נשמה שלו, שהוא בצדיק וכנסת־ ישראל, שהם שרשי כל הנשמות כנ”ל. ועל־ידי ההתנוצצות הזאת נתיחד צדיק וכנסת־ישראל, הנקראים משא־ומתן כנ”ל. ועל־שם זה נקרא מקח וממכר, וכל הדברים וכל הלמוד – משא ומתן, כי על־ ידם נתיחד צדיק וכנסת־ ישראל, הנקראים משא־ומתן כנ”ל: