# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/54/6/

וזה הכח המדמה הוא מבקש תמיד כלי לשכן שם, ועל־כן הוא מחזיר תמיד לשרות על פי שונה הלכות. ועל־כן, אם הם מחדשים דבר בתורה, הוא חדוש נאה ומתקבל (בלשון אשכנז: גלייך), כי הוא בא מכח המדמה, שהוא מדמה מלתא למלתא, אך שהרע שבו הוא יותר מהטוב. ואלו החדושים מזיקים לפרנסה, כי על־ידי חדושי־תורה נבראים שמים וארץ, כמו שכתוב (ישעיה נא): ולאמר לציון עמי אתה – אל תקרי עמי, אלא עמי. מה אנא עבדי שמיא וארעא במלולי וכו’ (כ”ש בזוהר בהקדמה דף ה). ועל־ידי־זה באים כל ההשפעות והברכות לעולם, כמו שכתוב (דברים כח): יפתח ה’ לך את אוצרו הטוב את השמים וכו’. אך כשהחדושים הם על־ידי כח המדמה, אזי נבראין רקיעין דשוא (בזוהר שם), ועל־ידם בא רעב לעולם. ואף שיש בהם גם־כן טוב, שהם דברי־ תורה, שהם בחינת שבע, אך מחמת שהרע יותר מהטוב, על־כן הרע גובר והטוב נתבטל, בבחינת: ולא נודע כי באו אל קרבנה (בראשית מא), שמתגבר, חס ושלום, בחינת שבע שני הרעב על בחינת שבע שני השבע, שהוא בחינת התגברות הרע על הטוב, עד שאין נכר הטוב מפני הרע, בבחינת: ולא נודע וכו’ כנ”ל:

ומה שמחזר הכח המדמה לשרות על פי שונה הלכות, הוא מפני שהוא נברא בערב־שבת בין השמשות, וקדש עליו היום, ולא נברא לו גוף, כמו שכתוב בזהר (בראשית דף מז ומח, ובפ’ תרומה דף קנה:) על פסוק: אשר ברא אלקים לעשות, שמבאר שם, שהקלפות שהם בחינת הכח המדמה נבראו בערב־שבת בין השמשות, ובתוך כך קדש עליו היום, ונשארו רוח בלא גוף וכו’, עין שם. ועל־ כן זה הכח המדמה, שהוא בחינת הקלפות, שהוא רוח בלא גוף, הוא מבקש לעצמו גוף לשרות בו, והולך אצל השוני הלכות, כי הם בוראים הכל בדברי תורתם, על־כן הוא הולך ושורה אצלם, כדי שיהיה נברא לו גוף להתלבש בו על־ידם.

וזה שכתוב (שם בפרשה הנ”ל): ועל השנות החלום, הינו מה שהחלום, שהוא בחינת כח המדמה, השתדלותו לשרות על השונה הלכות, כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשותו. זה בחינת: אשר ברא אלקים לעשות הנ"ל, שהיה נכון הכל ערב־שבת בין השמשות, וקדש היום, ומהר אלקים לעשותו בלא גוף, ומחמת זה הוא מחזיר תמיד לשרות על השונה הלכות כנ"ל.

וזה: חלום פרעה אחד הוא (שם), הינו חלום פרעה, שהוא בחינת כח המדמה, כח בטל, כמו שכתוב (שמות ה): תפריעו את העם, הוא בא מאחד, הינו מאהבה, (כי אחד הוא בחינת אהבה, כמבאר במקום אחר), הינו מאהבה נפולה כנ”ל, בחינת: נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת וכו’, כנ”ל.

נמצא, על־ידי הסתלקות הדעת, שבא על־ ידי לשון הרע, שהוא בחינת: מוציא דבה הוא כסיל, דהינו שנסתלק ממנו הדעת, על־ ידי־זה נופל מאהבת השם יתברך לאהבות הבהמיות, ואז מתגבר עליו כח המדמה, שהוא כח הבהמיות, ועל־ידי הכח המדמה נפגם הזכרון ונופל לשכחה: ועתה בוא וראה מה טוב ומה נעים עתה קשר כל המקרא הזה: נדמו עמי וכו’ הנ”ל. וזהו: נדמו עמי מבלי הדעת – שעל־ ידי פגם הדעת מתגבר כח המדמה כנ"ל. וזהו: כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי, כי על־ ידי פגם הדעת נופל מאהבות דקדשה, שהם בחינת כהן כנ”ל, ואז מתגבר עליו הכח המדמה, בחינת: נדמו עמי וכו’ כנ”ל. וזהו שסים שם בפסוק זה: ותשכח תורת אלקיך, ותשכח ודאי, כי על־ידי פגם הדעת, שעל־ידי־ זה מתגבר הכח המדמה, על־ ידי־זה נפגם הזכרון ובא לשכחה כנ”ל. וזהו: אשכח בניך גם אני – כי על־ידי שפוגם בזכרון ונופל לשכחה, על־ידי־זה אין לו בן זכר, כמו שמובא לעיל לענין אבשלום, שלא זכה לבן זכר מחמת זה שפגם בזכרון כנ"ל, וזהו: אשכח בניך גם אני כנ"ל:

ועל־כן גזר פרעה על הזכרים דיקא, כי פרעה הוא בחינת הכח המדמה, שהוא כח בטל כנ”ל, שהוא מתגבר על הזכרון, שהוא בחינת בן זכר כנ”ל. כי כח המדמה, כשמתגבר, חס ושלום, הוא פוגם ומבטל, חס ושלום, את הזכרון כנ”ל. וזהו (שמות א): ויצו פרעה וכו’ כל הבן הילוד היארה תשליכהו – היאורה דיקא, כי יאור מצרים זה פישון (כמובא בפירש”י פ’ בראשית), הינו בחינת פי שונה הלכות (זוהר בראשית כו: ובתיקון נה), ששם שורה הכח המדמה כנ”ל, הינו שרצה לפגם הזכרון, שהוא בחינת בן זכר, על־ידי הכח המדמה השורה על פי שונה הלכות כנ”ל:

ולהכניע הכח המדמה הוא על־ידי בחינת יד, בחינת (הושע יב): ביד הנביאים אדמה. ויד הינו בחינת שמחה, בחינת (דברים יב): ושמחתם בכל משלח ידכם. וזה בחינת כלי זמר שמנגנין ביד, שעל־ידי־זה שורה הנבואה על הנביאים, כמו שכתוב (מלכים–ב ג): קחו לי מנגן וכו’, כי הכלי הוא התאספות הרוח, והוא מערב טוב ורע, כי יש עצבות רוח, רוח נכאה, רוח רעה, כנאמר בשאול (שמואל–א טז): ובעתתו רוח רעה. ויש רוח טובה, כמו שכתוב (תהלים קמג): רוחך טובה תנחני בארץ מישור. והוא בחינת רוח נבואה, רוח־הקדש. אך כשהוא מערב טוב ורע, אינו יכול לקבל נבואות אמת, ועל־כן כתוב בשאול (שמואל–א יט): ויתנבא וכו’ ויפל ערם. ופרש רש”י: לשון משגע. כי היה מערב ברוח־ שטות, עצבות־רוח. וזה שמנגן ביד על הכלי, הוא מקבץ ומלקט ביד את הרוח טובה, רוח נבואה, מתוך עצבות רוח. וצריך להיות יודע נגן, שידע לקבץ וללקט ולמצא חלקי הרוח אחת לאחת, כדי לבנות הנגון, הינו השמחה, הינו לבנות הרוח טובה, רוח נבואה, שהוא הפך עצבות רוח, כי צריך לעלות ולירד בידו על הכלי שמנגן, כדי לכון לבנות השמחה בשלמות.

וכשהנביא שומע זה הנגון מהיודע נגן, אזי מקבל ממנו רוח נבואה, שקבץ זה בידו מתוך העצבות רוח. וזה: ונגן בידו וטוב לך (שם) – וטוב לך דיקא, שמלקט ומצרף הטוב מתוך הרע. ועקר התקבצות ובנין הרוח נבואה הוא על־ ידי היד, כי שם פקדונות הרוחות, כמו שכתוב (תהלים לא): בידך אפקיד רוחי. וכמו שכתוב (איוב יב): אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. וזה (שם במלכים): והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד ה’:

נמצא, על־ידי שמנגן ביד על הכלי־זמר, על־ ידי־זה מברר הרוח טובה מן הרוח רעה, שזהו בחינת רוח נבואה כנ”ל. וכל זה הוא בחינת הכנעת המדמה, שהוא בחינת הרוח רעה, רוח שטות, שרוצה לפגם ולבלבל את בחינת הרוח טובה, רוח נבואה, והוא נכנע ונתבטל על־ידי השמחה, הבאה על־ ידי המנגן ביד כנ”ל. כי עקר התגברות המדמה הוא על־ ידי עצבות, כי המדמה הוא בחינת עצבות רוח, רוח נכאה, רוח רעה, שהוא מבלבל את הרוח טובה, רוח נבואה, שהוא בחינת זכרון הנ”ל, בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי הנ”ל, ועל־כן אין יכולין לקבל רוח נבואה, רוח־ הקדש, כי־אם על־ידי שמחה, שהוא בחינת מנגן ביד, כמו שכתוב: והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה’. בחינת: ונגן בידו וטוב לך וכו’ כנ”ל.

וזה המנגן צריך שיהיה יודע נגן כנ”ל. גם צריך שיהיה הכלי בשלמות, כדי שלא תצא כל הרוח המערב טוב ורע בבת אחת, ועל־כן צריך שיהיה יודע נגן, וגם שיהיה הכלי שמנגנין עליו שלם, כדי שיוכל לברר ולכון הנגון בשלמות כראוי, שהוא בחינת מה שמברר הרוח טובה, שהוא בחינת שמחה, בחינת רוח נבואה, מן העצבות רוח, שהוא רוח רעה כנ”ל. כי כשאין הכלי שלם, או שאינו יודע נגן, ואינו יודע לעלות ולירד בידו לברר הרוח טובה מן הרוח רעה, עליו נאמר (משלי כט): כל רוחו יוציא כסיל, דהינו שמוציא כל הרוח בבת אחת, ואזי בודאי אין נבנה הנגון. כי עקר נעימת הנגון נעשה על־ידי ברור הרוח, (שהוא האויר, שמשם הקול, כידוע לחכמי הנגינה), הינו שעקר בחינת הנגון הוא על־ידי ברור הרוח טובה מן הרוח רעה, וכשיוצא כל הרוח בבת אחת, יוצא כמו שהוא מערב טוב ורע, ואזי אין נבנה הנגון והשמחה, ואין נכנע המדמה.

וזה בחינת (תהלים קמו): תצא רוחו ישוב לאדמתו. לאדמתו, הינו בחינת המדמה. הינו, כשיוצא כל הרוח, אזי חוזר ושב אל המדמה, כי לא נכנע המדמה, מאחר שאינו יכול ללקט ולברר הרוח טובה, ויוצא כל הרוח המערב טוב ורע. אבל כשיש לו בחינת יד הנ”ל, המלקט ומברר בחינת הרוח טובה מן הרוח רעה, אזי מכניע המדמה, בבחינת: וביד הנביאים אדמה כנ”ל, כי עקר בחינת הנבואה הוא מבחינת היד הנ”ל, שמברר הרוח טובה מן הרוח רעה, ועל־ידי־זה מכניע המדמה, שהוא בחינת רוח רעה המערב ברוח טובה כנ”ל.

וזה שכתוב (משלי ל): מי עלה שמים וירד, מי אסף רוח בחפניו, מי צרר מים בשמלה, מי הקים כל אפסי ארץ. מי עלה שמים וירד – זה בחינת המנגן, כי זה המנגן הוא עולה ויורד בנגינה, כי צריך לעלות ולירד במדת הנימין כפי משקל השיר כדי לקבץ הרוח. וזה: מי אסף רוח בחפניו – בחפניו ממש, שהם הידים, כי שם שרש הרוח כנ"ל, שעקר בחינת הרוח הוא בידים, ששם פקדונות הרוחות כנ"ל.

וזה: מי צרר מים בשמלה – מים בחינת לב, כמו שכתוב (איכה ב): שפכי כמים לבך. הינו, שעל־ידי־זה שמלקט הרוח, הוא צורר מים בשמלה, ששומר הלב שלא ישלט עליו המדמה.

וזה: מי הקים כל אפסי ארץ – שעל־ידי־זה הוא מקים בחינת רגלין המלבש בזה העולם. אפסי, בחינת רגלין, כמו שכתוב (יחזקאל מז): ויעברני מי אפסים. כי על־ידי נגון ביד הנ”ל, על־ידי־זה נכנע המדמה, ואזי זוכה לזכרון הנ”ל, שהוא בחינת מה שיודע להבין כל הרמזים שיש בכל דבר שבעולם, שהם בחינת חיות אלקות, בחינת רגלי הקדשה, המלבשים בכל הדברים שבעולם כנ”ל. וזהו: מי הקים כל אפסי ארץ – שמעלה ומקים בחינת רגלי הקדשה המלבשין בזה העולם כנ”ל:

וזהו: ויהי מקץ שנתים ימים. שנתים ימים הוא בחינת מוציאי דבה, הנאמר בהם (במדבר יד): יום לשנה יום לשנה. שעל־ידם נתקלקל ונפגם בחינת אהבה דקדשה, שהוא בחינת: וקמץ הכהן כנ”ל. וזה: מקץ – שהוא בחינת פגם ה”קמץ”. ופרעה חלם – הינו הכח המדמה כנ”ל. והנה עמד על היאר – היאר זה פישון, הינו בחינת פי שונה הלכות, שמתגבר עליהם הכח המדמה כנ”ל. והנה מן היאור וכו’ – הינו שעל־ידם בא שבע שני שבע ושבע שני רעב, הינו טוב ורע כנ”ל. והרע מתרבה וגובר על הטוב, בבחינת: ולא נודע כי באו אל קרבנה. ותקונו הוא יוסף, בבחינת (בראשית ל): אסף אלקים את חרפתי. שהוא ממתיק את הרע, שהוא בחינת הרעב, בבחינת (יחזקאל לו): אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים. והוא בחינת: אסף רוח וכו’, בחינת (בראשית מא): איש אשר רוח אלקים בו. וזה שנאמר בו (שם מו): ויוסף ישית ידו על עיניך – שעל־ידי היד נשמר העין מכח המדמה כנ”ל. עין בסבא (משפטים דף צח.), מה שדרש על פסוק: ה’ אלקי גדלת מאד וכו’:

וזה בחינת: אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי (תהלים עז). בלילה, שאז הוא פקדונות הרוחות, בחינת: בידך אפקיד רוחי הנ”ל, אזי הזמן לקבץ הרוח טובה מתוך הרוח רעה, הינו שאז עקר הזמן של ההתבודדות, להתבודד בינו לבין קונו ולפרש שיחתו לפני השם יתברך, לשוח עם לבבו ולחפש הרוח טובה, דהינו הנקדות טובות שיש בו עדין, לבררם מתוך הרוח רעה, שזהו בחינת נגון הנ”ל, שעל־ידי־זה נשמר הזכרון כנ”ל, דהינו שעל־ידי־זה זוכה לזכר תכליתו האחרון לעולם הבא, ולחשב תמיד על סופו ולאדבקא מחשבתה בעלמא דאתי תמיד, שכל זה הוא בחינת זכרון כנ”ל.

וזהו: אזכרה נגינתי בלילה, עם לבבי אשיחה, ויחפש רוחי. אם תדקדק במקרא הזה, תמצא, שבכל המלות האלה, בכלם מבאר כל ענין הנ”ל. אזכרה, זה בחינת הזכרון הנ"ל, שצריכין לזכר תמיד בעלמא דאתי. וזה בחינת: נגינתי, דהינו בחינת הנגון הנ"ל, שהוא בחינת ברור הטוב מן הרע כנ"ל. כי על־ידי בחינת נגון ושמחה יכולין לזכר עצמו בעולם הבא, כי שמירת הזכרון הוא על־ידי נגון ביד, שהוא בחינת שמחה כנ"ל. וזהו: בלילה, כי עקר ברור הרוח טובה הוא בלילה, שאז הוא פקדונות הרוחות כנ"ל. וזהו: עם לבבי אשיחה, כי על־ידי בחינת נגון ושמחה הנ”ל, על־ידי־זה נשמר הלב מכח המדמה כנ”ל, ואז יכול לשפך לבו כמים לפני ה’, שזהו בחינת: מי צרר מים בשמלה הנ”ל, בבחינת: שפכי כמים לבך נכח פני ה’. וזהו: עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי – שעל־ידי־זה נתעוררין לשוח עם לבבו מתכליתו הנצחי לעולם הבא, ולחפש ולבקש למצא הנקדות טובות, בחינת הרוח טובה שבקרבו, כדי לשוב להשם יתברך על־ידי־זה, כי עקר התשובה הוא להכניע הרוח רעה ולברר הרוח טובה, כידוע:

וזה בחינת קימה בחצות לילה, כי כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה היה מנגן מאליו (כשארז”ל ברכות ג:). הינו שבחצות לילה, אז נתעורר בחינות הנגון דקדשה, הנמשך מכנור של דוד, שהוא בחינת ברור הרוח טובה וכו’ כנ”ל. ועל־ כן אז הזמן להתגבר בעבודת השם, לקום אז לעסק בעבודת השם, לפרש שיחתו לפניו יתברך, כי אז עקר הברור על־ידי בחינת נגון בכלי הנ”ל, שהוא בחינת כנור של דוד, שמנגן אז כנ”ל. והבן היטב דברים אלו למעשה:

זאת התורה נאמרה בשבת חנכה, ואחר שאמר התורה הזאת אמר: אני אמרתי עתה איך מדליקין נר חנכה, בחינת לאמשכא משח רבות קדשא ולאדלקא בוצינא (זוהר בראשית לא, ויקרא ז, שמיני לז, אמור פח, קד, בהעלותך קנד), שמן משחת קדש (שמות ל), שהוא הדעת, כידוע. הינו בחינת הגדלת הדעת הנ”ל, שהוא בחינת זכרון הנ”ל – ולא באר יותר:

(שיך לעיל): מי אסף רוח בחפניו, מי צרר מים בשמלה וכו’, כנ”ל. וזהו (תהלים קמז): ישב רוחו יזלו מים. על־ידי ישב רוחו, שמלקט ומאסף הרוח בידו, על־ידי־זה יזלו מים, בחינת: מי צרר מים, שהוא בחינת הלב, בחינת: שפכי כמים לבך, כנ"ל, עין שם:

כלל הענין הוא, מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים סו, נדה יט:): אין אדם דן גזרה שוה מעצמו, כי יכול להיות שהוא דן גזרה שוה מעצמו, והוא מכח המדמה, שמדמה מלתא למלתא כנ”ל, עין שם. על־כן אסור לדון גזרה שוה, הינו לדמות מלתא למלתא, מעצמו, אלא אם כן קבלה מרבו, ורבו מרבו, עד משה רבנו, עליו השלום, מפי הגבורה, כדי להנצל מכח המדמה, והבן: