# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/57/8/

ודע, שיש חלוק בין השלום של התענית של חל ובין השלום של ענג שבת. הינו, השלום של תענית אין לו בחינת דבור, בחינת (בראשית לז): ולא יכלו דברו לשלום. אבל על־ ידי ענג אכילת שבת נשלם הדבור לשלום, בבחינת (תהלים קכב): למען אחי ורעי אדברה נא שלום. בחינת (ישעיה נח): ודבר דבר, הנאמר בשבת. כי הפה נשלם באור גדול בשעת אכילת שבת.

וזהו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: אין בין חמץ למצה אלא משהו. חמץ, זהו בחינת תקון הכעס על־ידי התענית כנ”ל, בחינת (ישעיה סג): מי זה בא מאדום חמוץ בגדים. אדום זה בחינת כבד הנ”ל, וחמץ זה בחינת הכנעתו, בחינת תענית, בחינת העדר אכילה, בחינת (שמות יב): כל מחמצת לא תאכלו. לא תאכלו – זה בחינת תענית הנ”ל. מצה, זה בחינת אכילת ענג שבת, בחינת (ישעיה סו): למען תמצו והתענגתם וכו’. וזהו: אין בין חמץ למצה וכו’. הינו אין בין התענית לבין אכילת ענג שבת הנ”ל, אין החלוק ביניהם אלא משהו, נוטריקון: ו’היה מ’עשה ה’צדקה ש’לום (ישעיה לב). הינו כי אין דומה שלום של התענית לשלום של שבת, כי זה אין לו פה, וזה יש לו פה. וזהו החלוק, שבחינת שלום שיש לו פה הוא במעלה על שלום שאין לו פה, כמו מעלת מדבר על חי.

כי החיות הם חיים כמו בני־ אדם, אבל האדם יש לו מעלה, שיש לו כח הדברי. וזהו החלוק בין חמץ למצה, שהחלוק בין חית להא. חמץ הוא בחית, זה בחינת שלום שאין לו פה, בחינת חי, בחינת (איוב ה): וחית השדה השלמה לך. הינו בחינת שלום שאין לו פה, שאין לו כח הדברי, כמו חיות השדה. ומצה היא בהא, זה בחינת ה’ מוצאות הפה, בחינת כח הדברי כנ”ל. וזה בחינת (בראשית מז): הא לכם זרע, בחינת (הושע י): זרעו לכם לצדקה, בחינת: מעשה הצדקה שלום כנ”ל.

וזהו (משלי יח): מדנים ישבית הגורל. גורל זה בחינת ענג שבת, בחינת (דניאל יב): ותנוח ותעמד לגורלך לקץ הימין. שאז יהיה כלו שבת, וזה: ותנוח, זהו בחינת (שמות כ): וינח ביום השביעי. וגורל הזה, שהוא שבת, מבטל מדנים וצרים כנ”ל. ועוד יש לו כח, שבו נעשה בחינת פה כנ”ל, וזהו: ובין עצומים יפריד – בין התעצמות והתחברות קנה החית לגג החית, הוא מפריד, ונעשה הא מחית, הינו בחינת פה כנ"ל:

וזהו ששאלו את רבי יוסי בן קסמא: אימתי בן דוד בא. והשיב להם: כשיפל זה השער וכו’. ועקר הדבר, שיפל שלשה פעמים, ואין מספיקין לבנותו עד שבן דוד בא. כי שער ארם זה בחינת שער דסטרא־אחרא, וכשיפל נפילה אחר נפילה על־ידי בחינות שהבאתי* כנ”ל, אז יבוא בן דוד ויבנה שערי הקדשה. הינו, כשאין אמונות חכמים ואין שומע להם, בבחינת (ישעיה כט): ולמוכיח בשער יקשון. על־ידי־זה באים לחלי עד אין מרפא כנ”ל, בבחינת (תהלים קז): ויגיעו עד שערי מות. אבל כשיש להם אמונה, אזי נפתחים להם שערי הקדשה, בבחינת (ישעיה כו): פתחו שערים וכו’ שומר אמונים. וכשזה קם, זה נופל, ואז נופל שער ארם פעם אחת.

והקמת אמונה היא על־ידי נדר, ואז נהר בנהירו דאבהן כנ”ל, ואז נבנה פעם שניה שער דקדשה, בבחינת (תהלים כד): שאו שערים ראשיכם. כי האבות הן הראשים, בבחינת (שמות ו): אלה ראשי בית אבותם. וכשזה קם, זה נופל, וזה בחינת נפילת פעם שנית שער של ארם.

ועל־ידי הארות האבות זוכה לשבת, להשבית אויב, וזוכה לשלום כנ”ל, ואז נבנה פעם שלישי שער דקדשה, בבחינת (זכריה א): ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ובבחינת צדקה: אל תדכא עני בשער (משלי כב). ומכניעים השונאים היונקים משער ארם, בבחינת (תהלים סט): ישיחו בי ישבי שער. כי נכנע כבד כועס, שהיא עשו אדום כנ”ל, שהוא כאדרת שער (בראשית כה), וזהו נפילת פעם שלישי שער של ארם:

(עד כאן לשון רבנו ז”ל)

[שיך לעיל, אחר תבת על־ ידי בחינות שהבאתי*: בכאן דלג רבנו זכרונו לברכה כמה תבות, שהיו כתובים בלשונו שם בכתיבתו הקדושה, וכשנתן לי להעתיק תורה זאת, מחק בכונה כמה וכמה תבות מכתיבות ידו הקדושה, כדי שלא אעתיקם, וראיתי שהיה לו בזה כונה שלמה. וכן היה דרכו כמה פעמים בכמה תורות, שהיה מדקדק מאד כשנתן תורתו להעתיקה למחק שם כמה וכמה תבות, שהיו מכרחים להענין מאד, ודלג באמצע, כי לא רצה שיתגלו אלו הדבורים. והמעין היטב באלו המקומות, יוכל להבין שחסר שם באמצע הענין. וגם בתורה הזאת יכולין לראות קצת, כי כתב: וכשיפל וכו’ על־ידי בחינות שהבאתי, ואין זה דרך לשונו. אך כל זה היה אצלו כתוב הדור מבאר היטב, אך בכונה מדיקת דלג באמצע, כי כל דבריו הקדושים היו בפלס ומשקל גדול, מה לגלות ומה שלא לגלות, ואפלו תבה אחת יתרה היה מדקדק עליה שלא לדבר או שלא להעתיק, כפי מה שהיה יודע על־פי השגתו העצומה, שאין צריכין לגלות זאת. ועין בסמוך בסימן נח, אות ט, מה שכתוב שם: כי הגדלה של הכשרי הדור היא בחינת כלי אל התחדשות התורה בבחינת* ואלו וכו’, ושם נכר החסרון לעינים, ועתה על־פי הנ"ל תבין הדבר, כי שם מחק כמה תבות באמצע התורה. וכן באותה התורה שבסימן נח הנ"ל מחק מקדם גם־כן כמה וכמה תבות וענינים בשאר מקומות שאין נכר כל־כך, וכן אחר־כך בסימן נט, שם גם־כן מחק באות ה, אחר וזה פרוש: בית והון וכו', שהאבות היו מגירים גרים וכו', שם מחק כמה וכמה תבות, וכן בשאר מקומות באותה התורה. וכן היה בכמה וכמה תורות שנתן להעתיקם כנ”ל, והדברים עתיקים]:

(שיך לאות א’ וב’): המבזה תלמיד־חכם אין לו רפואה למכתו (שבת קיט:), כי כל הרפואות הם הרכבות, דהינו שלוקחין סם פלוני ועשב פלוני במדה ובמשקל כך וכך, וכן עשב אחר שמשקלו כך וכך, וכן שוקלין מכמה מינים. וכל עשב ועשב יש לו כח אחר, ומערבין אלו המינים ביחד, ועושין מהם הרכבה, וזאת ההרכבה יש לה כח לרפאת החולאת. נמצא, שעקר כח הרפואה – על־ידי ההרכבה, שנעשה לה כח אחר חדש על־ידי הכח שקבלה מכל אלו העשבים שנתערבו, ובזה הכח של ההרכבה דוקא מרפאין החולאת. ועל־כן צריך רופא ממחה, שיודע לעשות ההרכבה, אבל מי שאינו ממחה, אף אם יקח העשבים שיש להם כח לרפאת, עם כל זה לא יפעל כלל, כי אין יודע איך להרכיבם.

כמו־כן התורה, שהיא רפואה לכל דבר, כמו שכתוב: ולכל בשרו מרפא. אין מי שיודע אותה כי־אם חכמי הדור, כי נמסרה להם לדרשה בשלש־ עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן. אבל מהתורה בעצמה אי אפשר לידע דבר, כי־אם על־פי חכמי הדור, שהם מפרשים אותה, כי התורה עניה במקומה ועשירה במקום אחר, והחכמים מלקטין ומערבין ומרכיבין את התורה, ודורשין אותה ממקום למקום בשלש־עשרה מדות, והם גורעין ומוסיפין ודורשין (ב”ב קיא:). ואף שכתוב בהתורה כך, הם גורעים ממנה אות או תבה, ובמקום אחר מוסיפין, ובזה דורשין אותה כפי מה שיודעין, כמו שנמסרה להם. ועל־כן כשפוגם בכבוד תלמיד־חכם אין רפואה למכתו, כי עקר כח הרפואה שמקבלין מהתורה, אי אפשר לקבל כי־אם על־ידי חכמי הדור, כי להם נמסרה לדרש, והם יודעים להרכיב אותיות התורה כנ”ל, שזה עקר כח הרפואה כנ”ל, כי כל העשבים מקבלים כח מהתורה, כמבאר לעיל, ועקר כחם לרפאת הוא על־ידי ההרכבה כנ”ל. על־כן העקר תלוי בחכמי הדור, שעל־ידי שהם יודעים לדרש את התורה ולהרכיב אותיות התורה כנ”ל, על־ידי־זה מקבלין כח כל ההרכבות של כל העשבים שמקבלים כח מהתורה. על־כן העקר – שיהיה לו אמונת חכמים, ולהזהר בכבודם, לירא מהם מאד. ואף אם נראה לו מהם דבר שאינו מפרש בהתורה כך לפי דעתו, ונדמה לו שהם עושים, חס ושלום, כנגד התורה, הוא צריך להאמין שבודאי הם עושים נכונה על־פי התורה, כי התורה נמסרה להם. כגון שאנו רואים, שמפרש בתורה: ארבעים יכנו (דברים כה). והם אמרו שלשים ותשע מלקות דוקא (מכות כב: ע”ש), כי הם יודעים על־פי הדרשות והמדות, כפי מה שנמסר להם, שצריך דוקא שלשים ותשע מלקות. על־כן צריך להאמין בחכמים, ולהשליך שכלו ודעתו, רק לסמך עליהם, כי להם נמסרה התורה לדרשה כנ”ל: