# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/60/6/

ופקידות עקרות נעשה על־ידי שמעוררין את בני־אדם משנתם. כי יש בני־אדם, שישנים את ימיהם, ואף שנדמה להעולם שהם עובדים את השם ועוסקים בתורה ובתפלה, אף־על־פי־ כן כל עבודתם אין להשם יתברך נחת מהם, כי נשאר כל עבודתם למטה, ואין יכול להתרומם ולהתעלות למעלה. כי עקר החיות הוא השכל, כמו שכתוב (קהלת ז): החכמה תחיה את בעליה. וכשהעבודה היא עם שכל, משימין בה חיות שתוכל להתעלות, אבל כשנופל לבחינת מחין דקטנות, בחינת שנה, אין יכול להתעלות למעלה.

ויש שנפלו לבחינת שנה על־ידי תאוות ומעשים רעים, ויש שהם אנשים כשרים ויפים, רק שנפילתם הוא על־ידי אכילה. כי לפעמים, כשאוכל האדם מאכל שלא נתברר עדין למאכל אדם, על־ידי־זה נופל מחו לבחינת שנה. כי כמו שבגשמיות, יש מאכלים שמרבים שנה, ויש – שממעטים שנה, כמו־כן ברוחניות, יש מאכלים שלא נתבררו, שמפילין לבחינות שנה. וכשאוכל בקדשה ובטהרה, אזי הוא בחינת לחם־הפנים, כי השכל הוא הפנים, כמו שכתוב (קהלת ח): חכמת אדם תאיר פניו. אבל כשאין אכילתו בקדשה, אזי אובד פניו, הינו השכל, ונופל לבחינת שנה, כי עקר המאכל הוא להחיות הלב, כמו שכתוב (רות ג): ויאכל וישת וייטב לבו. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מ”ר בראשית פ’ מח): פתא סעדא דלבא. וכשאין המאכל מברר, ואין אוכל אותו בקדשה – אזי מביא רע אל הלב, ועל־ידי רע הלב נתקלקל הפנים, כמו שכתוב (נחמיה ב): מדוע פניך רעים, אין זה כי־אם רע לב. וכן להפך, בקשת הפנים, דהינו שיחזר ויבקש פניו, הוא תלוי בתקון הלב, כמו שכתוב (תהלים כז): לך אמר לבי בקשו פני. ועל־כן לפעמים על־ידי מאכל שאין מברר, שעל־ידו נתקלקל הלב, על־ידי־זה אובד הפנים ונופל לבחינת שנה, וצריך לעוררו משנתו, ואי אפשר לעוררו כי־אם כשמתעורר מעצמו, כי צריך אתערותא דלתתא, רק כשמתעורר מעצמו, אם לא היו מעוררין אותו, היה נשאר ישן יותר. על־כן צריך תכף כשמתעורר להראות לו פניו ולהלביש אותו בפניו שנסתלק ממנו בשעת שנה, וזהו בחינת התעוררות השנה:

וכשרוצין להראות לו פניו ולעוררו משנתו, צריכין להלביש לו את הפנים בספורי־מעשיות, כי יש שבעים פנים לתורה, והם בחינת שבעים שנים, כי כל אחד משנה מחברו. וצריכין להלביש את הפנים דוקא מחמת שלשה טעמים:

אחד – כי כמו שמרפאין את העור, צריכין לסגרו שלא יראה את האור פתאם, וצריכין לצמצם לו את האור, כדי שלא יזיק לו מה שיראה פתאם, כמו־כן לזה שהיה בשנה ובחשך זמן רב, כשרוצין להראות לו פניו ולעוררו, צריכין להלביש לו את הפנים בספורי מעשיות, כדי שלא יזיק לו פתאם האור. וזה בחינת (תהלים יז): אני בצדק אחזה פניך. צדק הוא בחינת לבושין, בחינת (איוב כט): צדק לבשתי. אזי: אשבעה בהקיץ תמונתך. כי אז יכול לראות אחר־כך בהקיץ, דהינו כשמקיצין ומעוררין אותו מהשנה, כי לא יזיק לו האור פתאם כנ”ל. והטעם השני – כי צריך להלביש כדי שלא יתאחזו החיצונים בו. והטעם השלישי – כי החיצונים האוחזין בו לא יניחו אותו לצאת, על־כן צריך להלביש את פניו כדי לשנותו, שלא יהיו מכירין בו, בבחינת (איוב יד): משנה פניו ותשלחהו.

ויש כמה בחינות בזה שמלבישין את הפנים, כי יש שמלבישין את הפנים שלו בספור מעשה, ויש שאי אפשר לעוררו בפנים שלו, וצריך להראות לו פנים גבוה, ולפעמים מלבישין גם־כן בדברי־תורה, דהינו שאומרים תורה גבוה, ואי אפשר לאמרה כך כמות שהיא, ומלבישין אותה בתורה נמוכה וקטנה ממנה. וזה בחינת (חבקוק ג): ה’ פעלך בקרב שנים חייהו. חייהו, פרש רש”י: עוררהו. וזהו: פעלך, הינו ספורי־מעשיות. בקרב שנים, הינו בחינת מעשיות של השבעים פנים, שהם שבעים שנים כנ”ל, הינו שמעוררין אותו על־ידי ספורי־מעשיות, שהן בקרב שנים, הינו המעשיות של השבעים פנים כנ”ל.

אבל יש שנפל מכל השבעים פנים, עד שאי אפשר לעוררו בשום פנים, כי־אם על־ידי ספורי־ מעשיות של שנים קדמוניות, שכל השבעים פנים, שבעים שנים, מקבלין חיות משם. וזה בחינת עתיק, בחינת זקן, בחינת הדרת־פנים, שכל השבעים פנים מקבלין חיות והדור משם. וזה בחינת: ורב חסד. כי הלומד את תלמידו הלכה אחת, הוא עושה עמו חסד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות צו): כל המונע תלמידו מלשמשו, כאלו מונע ממנו חסד. ושמוש חכמים זה בחינת הלכות שהתלמיד מקבל מהרב. נמצא, שמה שהרב לומד עם תלמידו, זה בחינת חסד, ועל־כן כשמעוררו עם איזה פנים של השבעים פנים, שמלביש אותו בבחינת: ה’ פעלך בקרב שנים חייהו כנ”ל, הוא בחינת חסד סתם, אבל כשמעוררו על־ידי ספורי־ מעשיות של שנים קדמוניות, הוא בחינת: ורב חסד, כי כל הפנים וכל החסדים מקבלין משם: