# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/60/7/

וכשעוסק לעורר בני־ אדם, הוא צריך לשמר עצמו מתלמידים שאינם הגונים, כדי שלא יהא נדבק בו מהרע שלהם, שלא יזיק לו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין קלג): כל המלמד לתלמיד שאינו הגון וכו’. וכן אסרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת קח) לכתב על עור בהמה טמאה, שנאמר: למען תהיה תורת ה' בפיך – מן המתר לפיך. וכשלומד עם אחר, הוא בחינת כתיבה, כי הלשון הוא בחינת (תהלים מה): לשוני עט סופר מהיר. שנחקק ונכתב על לב התלמיד, כמו שכתוב (משלי ג): כתבם על לוח לבך. ועל־כן צריך שלא יהיו דבריו נכתבין על בחינת עור בהמה טמאה, הינו תלמיד שאינו הגון. אך אי אפשר לבשר־ ודם להיות נשמר בעצמו, שלא ישמעו תלמידים שאינם הגונים ממנו. ולזה צריך שיהיה למודו ללמד וללמד ולשמר ולעשות, דהינו שעל־ ידי למודו עם תלמידו יהיה כאלו עשאו לחברו, וכאלו עשאו לדברי־תורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צט:): כל המלמד בן חברו תורה כאלו עשאו וכו’, וכאלו עשאו לדברי־תורה וכו’. וכשלומד בכונה זו, אזי השם יתברך שומר אותו, שלא יהיו דבריו נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שאינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו. וכשעוסק לעורר על־ידי ספורי־ מעשיות, צריך שיהיה שיחתו וספוריו גם־כן בבחינת הלמוד הנ”ל, דהינו ללמד ולעשות כנ”ל. וזה בחינת (ע”ז יט:): שיחתן של תלמידי־ חכמים צריכין למוד. דהינו שכל מה שצריכין אל הלמוד, צריכין גם־כן אל שיחתו, שהוא בחינת ספורי מעשיות כנ”ל.

וזהו (יחזקאל מז): ועלהו לתרופה. ועלהו זה בחינת שיחת תלמיד־חכם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם בגמ’): ועלהו לא יבל – אפלו שיחת תלמיד־ חכם וכו’. וזהו: לתרופה – להתיר פה. הינו בחינת מן המתר לפיך, כי כששיחתו היא בבחינת שיחת תלמידי־ חכמים צריכין למוד, הינו ללמד וללמד לשמר ולעשות כנ”ל, אזי נשמר מן תלמידים שאינם הגונים, שזהו בחינת מן המתר לפיך כנ”ל, מנין שאין כותבין וכו’ כנ”ל: