# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/62/5/

ולהעלות ניצוצי הדבור צריך לתענית. וזה בחינת (תהלים קז): מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו וכו’. אזי: ישלח דברו. כי עקר תקון הדבור הוא על־ידי התענית, כי עקר יניקת הקלפות אינו אלא מאחורי הקדשה, כי מפני הקדשה אי אפשר להם לינק, מחמת בהירות אור. אלא לפעמים נותנים להם מלמעלה במכון כח לינק מפני הקדשה, וכל זה אינו אלא לרע להם, בחינת (קהלת ח): עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. וכל התאוות הם בחינת קלפות, כי התאוות הם מותרות, כי בלא התאוות יכול הגוף להתקים. נמצא שהם מותרות לקיום הגוף, כמו הקלפות הם מותרות, כי עקר אינו אלא הפרי, והקלפות הם מותרות. וכשמתגברים התאוות על האדם, הוא התגברות הקלפות על הקדשה.

וראשי התאוות הם שלשה שרי פרעה: שר המשקים ואופים וטבחים, שהם קנה וושט וורידין, שהם בחינת תאוות אכילה ושתיה, שהם ראשים, שכל התאוות נמשכים אחריהם. ויניקתם מפרעה, שהוא אותיות ערף, הינו מאחורים. ועקר יניקתם מהדבורים, בחינת אחר הדברים, כי הם סמוכים לה, כי קנה וושט וורידין הם סמוכים לחמשת מוצאות הפה, ועקר יניקתם מהדבורים שאינם זכים כל־ כך. וכשראשי התאוות, שהם הקלפות, מתגברים, צריך להדביק ולהסתיר אחורי הקדשה, שלא יינקו. ודבקות אחורי הקדשה היא על־ידי התענית, כמו שכותבים שם הויה בבחינת אחורים, שכותבים מתחלה יוד, ואחר־ כך כשרוצים וכותבים ה”א, חוזרים לאחורים וכותבים יוד הא וכו’ – כן התענית, שהוא עקר הכנעתן של השרים הנ”ל, הוא בבחינת דבקות אחורי הקדשה.

כי עקר זכות התענית אינו אלא כשאנו חושבים השעות שהתחיל להתענות. למשל, כשמתענה שני ימים – היום השני, שהוא נחשב ביותר, אין מחמת עצמו, אלא מחמת שאנו חוזרים ליום ראשון, אזי נחשב יום שני לזכות יותר.

גם כי עקר כל הדברים הן התחלה, כי כל התחלות קשות (מכילתא פ’ יתרו והובא בפירש”י), מחמת שיוצא מהפך להפך, אבל אחר התחלה הוא נכנס מעט בהרגל, ואינו קשה עליו כל־כך. וכן בכל יום ויום שהולך למרחוק מההתחלה, כן נקל הדבר, שנכנס מעט בהרגל. נמצא, שעקר כח העבודה של כל ימים אינו אלא ההתחלה, שאנו צריכין לחזר לאחורי, ליום ראשון, שהתחיל להבין ולהתענות, שהוא תחלת התשובה, שהיה קשה עליו ההתחלה, שיצא מהפך להפך, ובכל יום חוזר לאחוריו לקבל כח מהתחלה. ומחמת שאלו השרים הנ”ל הם סמוכים להדבור, וכשמתגברים אזי ממשיכין את הדבור לגלות מצרים, בחינת מצר הגרון, בחינת (תהלים סט): נחר גרוני, ואינו יכול לדבר שום דבור לפני השם יתברך, ועל־ידי התענית שמרעיב את עצמו הוא ממשיך מימי החסדים ללחלח הגרון, ואז יוכל לדבר.

וזה בחינת (בראשית יב): ויהי רעב בארץ – רעב הינו בחינת תענית, שמרעיב את עצמו, וזה הוא דבקות אחורי הקדשה, כי הויה אלקים בחינת אחורים – מספר רעב. [כי שם הויה באחורים, דהינו י’ י”ק יק”ו יקו”ק, עולה ע”ב, ושם אלקים באחורים, כזה א אל אלק אלקי אלקים עולה ר’, ושניהם יחד עולים רע”ב.] וירד אברם מצרימה – הינו הורדות מימי החסדים ללחלח מצר הגרון, להוציא את הגרון מבחינת נחר גרוני, בבחינת (שם): הלוך ונסוע הנגבה, ללחלח הנגיבה, להתקים (ישעיה נח): קרא בגרון אל תחשך. ואז, כשנתדבקין אחורי הקדשה, שאי אפשר להקלפות לכנס לשם ולינק, ואז נתגלין הפנים של הקדשה, ואז: ויראו אותה שרי פרעה (בראשית שם) – הינו, שאלו השרים הנ”ל רואים את יפי הוד הדבור. ויהללו אותה אל פרעה. וכל זה הוא מכון מהשם יתברך כדי להוציא בלעם מפיהם, בחינת: עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. וזה: וינגע ה’ את פרעה. וזה (משלי לא): אשה יראת ה’ היא תתהלל, בחינת: ויהללו אותה אל פרעה, אין זה אלא בשביל: תנו לה מפרי ידיה, הינו להוציא ניצוצות הקדשה מביניהם. כשהיא מוציאה כל חיותה מבין הקלפות, אזי משליכין כל העכו”ם את אליליהם ופונים כלם לאמונת ישראל לקרא כלם בשם ה’. וזה עקר קשוטי האמונה, שיקרבו אחרים לאמונתה.

וזה בחינות (סבא משפטים דף צה): עולימתא שפירתא דלית לה עינין. עולימתא שפירתא – זה בחינת אמונה, בחינת (ש”ה ו): יפה את רעיתי, בחינת: ורעה אמונה. דלית לה עינין – הינו אלו הקשיות הנ”ל, שאין לעין בהם וצריך לחזק באמונתו. גופא טמירתא ואתגלי – כי היא טמירא, כי אם תשאל את המאמין איזה טעם באמונה, ודאי אינו יודע להשיב לך טעם, כי אמונה אינו שיך אלא בדבר שאינו יודע טעם. ואף־על־פי־כן: וגליא – הינו שאצל המאמין הדבר גלוי, כאלו רואה בעיניו את הדבר שהוא מאמין בו מחמת גדל אמונתו השלמה. נפקת בצפרא ומתכסיא ביממא – כי האמונה מתחדשת אצל האדם בכל בקר, בחינת (איכה ג): חדשים לבקרים וכו’. ומתכסיא ביממא, מחמת טרדת עסקי עולם נתכסה האמונה. מתקשטת בקשוטין דלא הוו – הינו עקר קשוטי האמונה, כשמקרבין אצלה בני־אדם שלא היו מקרבין לה: