# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/62/6/

וכשהאמונה כל־כך בשלמות, אזי אכילתו היא יקרה מאד, כי נתיחד קדשא בריך הוא ושכינתה, בבחינת: ויאמר בעז לרות וכו’. אזי האמונה היא ממלצת על הרחוקים לפני השם יתברך, שיקרב אותם בצל כנפיו. וזה היא מליצתה.

כי עקר טעותם של הרחוקים מאמונת השם יתברך – מחמת שעקר ידיעת אלקותו אינו אלא מגלוי על הסתום, ומחמת שרואים מגלוי שהנהגת העולם הוא על־ידי מערכת המזלות נפלו בטעיות, כל אחד לפי טעותו. ויש חושבים, שהכל על־פי הטבע עולם כמנהגו נוהג. ויש חושבים, שצריך לעבד את האמצעי, כמו שטעו בעגל, שרצו לעשות את העגל אמצעי בינם לבין השם יתברך, שאמרו: אשר ילכו לפנינו (שמות לב), בחינת אמצעי. ובטעיות כזה רבים נכשלים, ועושים את הסבות אמצעי בינם לבין השם יתברך, הינו שמאמינים בהשם יתברך, אבל מאמינים גם־כן באמצעי, ואומרים שצריך לסבות, הינו שמאמינים, למשל, בהסבה של פרנסה, שהוא המשא־ ומתן, ואומרים הסבה של משא־ומתן עקר, כאלו, חס ושלום, בלא הסבה של משא־ומתן אין יכלת ביד השם יתברך לתן להם פרנסה. ובהסבה של הרפואה, שהוא סמים, עושים מהם עקר, כאלו, חס ושלום, בלי הסמים אין יכלת ביד השם יתברך לרפא. ואין הדבר כן, כי הקדוש־ברוך־ הוא סבת כל הסבות ועלת כל העלות, ואין צריך לשום סבה, ועסקנו באלו הסבות צריך להאמין בהשם יתברך לבד, ולא לעשות מהסבות עקר.

וכשהצדיק מבטל בתפלתו איזה חיוב של מערכת המזלות, אזי נתידע מהגלוי על הסתום, שיש אלקי נמצא, שהוא שומע תפלת הצדיק ומשדד המערכות ומשנה הטבע. וכל זה יהיה לעתיד, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים סח): עתידים צדיקים להחיות את המתים, ושאר נפלאות:

וזה: ויגש אליו יהודא דא תקרבתא דמלכא למלכא. ויאמר בי אדוני – שהשכינה מבקשת רחמים מהשם יתברך על אלו הרחוקים. ידבר נא עבדך דבר באזני אדני – ולא ישמע עוד אמצעי. ואל יחר אפך בעבדך – על העבר. כי כמוך כפרעה, פרעה לשון התגלות. כי אתה אינך ידוע לבני־אדם אלא מהגלוי, ומחמת שאינך ידוע אלא מהגלוי, לפיכך טעו כל אחד לפי טעותו. אבל כשאתה מבטל רצונך בשביל רצון הצדיק, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (מ”ק טז:): הקדוש־ברוך־הוא גוזר וצדיק מבטל. אזי ידעו מהגלוי על הסתום, כשרואים שמערכת המזלות מחיבים איזה גזרה וצדיק מבטל, אזי ידעו שיש אלקי נמצא, שהוא עושה רצון הצדיק. וזה: מה פרעה גוזר ואינו מקים – פרעה, הינו מערכת המזלות הגלויים לכל גזירתם, אף אתה גוזר ואינך מקים – כי הצדיק מבטל:

וזהו: ויסב אלקים וכו’. איתא במדרש (שמות פ' כ): ויסב לשון סעדה, הינו לשון הסבה. וחמשים – אחד מחמשה (כמו שפירש”י שם). הינו חמשת מוצאות הפה, שעל־ידם כל העכו”ם פונים לאמונת ישראל לעבדו שכם אחד, כמו שכתוב: אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה וכו’. עלו בני ישראל מארץ מצרים, ממצר הגרון. הינו, על־ידי עלות בני־ ישראל מראשי התאוות הנ”ל, ממצר הגרון הנ”ל, על־ידי הדבור מחזיר את העכו”ם לאמונת ישראל. וזה עקר קשוטי האמונה, בחינת מתקשטא בקשוטין דלא הוו. על־ידי אמונה בשלמות, אזי התרה אכילה, בחינת ויסב: (עד כאן לשונו ז”ל)

(שיך לאות ב): וזה: “שלום” ראשי־ תבות: ו’דע מ’ה ש’תשיב ל’אפיקורוס. כי על־ידי השלום יודע להשיב על אפיקורסות שבלבו כנ”ל – עין שם. וגם על־ידי השלום שיש בין ישראל בין אחד לחברו, גם על־ידי־זה נתבטלין האפיקורסות, כמבאר במקום אחר. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב”ר פ’ לח): חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד) – שכשיש שלום בין ישראל, אפלו עובדין כוכבים ומזלות, מוחלין להם. אבל: חלק לבם עתה יאשמו (שם י) – כי על־ידי המחלקת באין כפירות כנ"ל, וכל אחד אוחז בדעתו, מאחר שאינם באים ומתועדים יחד לדבר אחד עם חברו להפכו לדעתו. ואפלו יבואו יחד וידברו זה עם זה, לא ישוב מדעתו, מחמת הנצחון של המחלקת. אבל כשיש שלום, אפלו עובדין עבודה־זרה מוחלין להם, כי על־ידי השלום בודאי יתבטל העבודה־זרה והאפיקורסות שיש לכל אחד מהם, על־ידי שידברו זה עם זה וישיבו זה את זה מדעותיו הרעות והכפירות, ובודאי יבואו לאמונה שלמה וישרה על־ידי השלום, כנ"ל וכמבאר במקום אחר:

(גם זה שיך לאות הנ”ל): מהמחלקת נעשה הלכות, כמבאר בתהלה לדוד, עין שם היטב. מבאר שם, שההלכות הם תקון המחלקת, כי חוזר ומהפך הצרופי אותיות של המחלקת להלכות, כמבאר שם. עין שם מה שכתוב שם, שהצדיק לומד אלו הצרופין של המחלקת, ועושה מהם צרוף הלכה וכו’, עין שם. וזהו בחינת מה שמבאר כאן, שצריכין ללמד הלכות, דהינו פוסק, בשביל תקון המחלקת, והבן:

(שיך לאות ה): גם כי עקר כל הדברים הן התחלה, כי כל התחלות קשות מחמת שיוצא מהפך אל הפך וכו’ כנ”ל. ועל־כן בכל פעם ופעם שנוסע להצדיק, צריך שיראה שיבוא בכל פעם מחדש, לא כמו שכבר היה אצל הצדיק ועכשו הוא בא פעם שנית, רק כמו שלא היה מעולם אצל הצדיק, ויהיה אצלו כמו שבא עכשו מחדש פעם ראשון. כי עקר הוא ההתחלה, כי כל התחלות קשות כנ”ל. נמצא שעקר כח העבודה של כל הימים אינו אלא ההתחלה כנ”ל, עין שם, וכפי הכח וההתלהבות של ההתחלה כן הולך ומתנהג בעבודתו, כי עקר היא ההתחלה כנ”ל. על־כן צריך להתחיל בכל פעם מחדש, כי פן ואולי לא היתה התחלתו כראוי, ואם־כן גם כל עבודתו אינה בשלמות כראוי, כי הכל מתנהג כפי ההתחלה. על־כן צריך להתחיל בכל פעם מחדש, ולבוא להצדיק מחדש בכח התלהבות גדול והתגברות חדש לעבודת השם יתברך, כדי שתהיה עבודתו כראוי כפי כח ההתחלה כנ”ל. וכן בכל פעם ופעם צריך לחשש חששא זו, פן לא התחיל עדין כראוי, וצריך להתחיל ולבוא להצדיק בכל פעם מחדש: