# א

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/66/1/

דע, שאפשר שיהיה התלמיד גדול מהרב, דהינו שיהיה לו פי שנים כרבו, ואף־על־פי־כן הכל יהיה בכחו של רבו. וזה בחינת: ויהי נא פי שנים ברוחך אלי – ברוחך דיקא, שעל־ידי בחינת הרוח עצמו של אליהו רבו יהיה לו פי שנים כמותו. כי איתא, שיש להצדיק בחינת שני רוחות: רוח לעלא, רוח לתתא, כמו שכתוב (בראשית ו): אלה תולדת נח נח. נח לעלא, נח לתתא [כמו שכתוב שם בזהר נח (דף נט:) על פסוק זה. עין שם בתוספתא, וזה לשונו: למה נח תרי זמנא, אלא כל צדיק וצדיק די בעלמא אית לה תרין רוחין: רוחא חד בעלמא דין, ורוחא חד בעלמא דאתי, והכי תשכח בכלהו צדיקי וכו', עין שם], דהינו שיש לו בחינת חיות למעלה וחיות למטה, והרוח והחיות שלמעלה הוא גדול מאד מאד. והתלמידים הם עם הצדיק משרש אחד, רק שהם תלויים בו כענפים באילן, שהאילן יונק חיותו משרשו, והענפים יונקים החיות דרך האילן. ויש בזה כמה בחינות, כי יש תלמידים שהם בבחינת ענפים, ויש שהם בבחינת עלים, וכן שארי הבחינות. ובשעת הסתלקות הצדיק, אזי הוא משיג הרבה יותר ממה שהשיג בחייו, כל אחד לפי מדרגתו, כמו שמצינו ברבי שמעון בן יוחאי באדרא וברבנו הקדוש ובשאר צדיקים:

ודע, שזהו על־ידי שבשעת הסתלקות, אזי יורד ובא למטה בחינת הרוח והחיות דלעלא, ואזי נתחבקין ונתאחדים יחד הרוח דלתתא עם הרוח דלעלא. כי באמת שניהם אחד, ותכף כשנתגלין זה לזה, נתאחדין מאד באחדות גדול. ומחמת שהרוח דלעלא אינו יכול להיות בזה העולם, כי טבעו אינו יכול לסבל כלל זה העולם, על־כן נסתלק לעלא, ועל־ידי־זה נסתלק הצדיק, כי כשנסתלק למעלה הרוח הנ”ל, נסתלק עמו הרוח דלתתא, מחמת שנתאחדו מאד באחדות גדול כנ”ל.

ועל־כן הוא דבר גדול מאד להיות בשעת הסתלקות הצדיק, אפלו מי שאינו תלמידו, כי מחמת שאז יורד ונתגלה למטה הרוח דלעלא, נמצא שנתגלה אז הארה גדולה מאד, על־כן הוא טובה גדולה לכל מי שנמצא אז שם, והוא טובה להם לאריכת ימים, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה ה:) על פסוק (תהלים מט): ויחי עוד לנצח וכו’, כי יראה חכמים ימותו. אבל להתלמידים מגיע הארה גדולה מאד אז ביותר, כי מחמת שהם תלויין בהצדיק ויונקים משרש אחד, נמצא שזה החיות דלעלא הוא חיותם ממש, ונתאחדים ונתחבקים גם־כן עם זה הרוח באחדות גדול, כי הוא רוחם וחיותם ממש כנ”ל. ועל־ידי־זה, אם זוכה, יכול לקבל פי שנים. כי הצדיק שהגיע זמנו להפטר מן העולם, נסתלק על־ידי האחדות שנתאחד עם הרוח דלעלא כנ”ל. אבל התלמידים, שעדין לא הגיע זמנן, אזי אדרבה, נשאר אצלם הרוח דלעלא, לגדל האחדות שנתאחד מאד עם הרוח דלתתא, כי אי אפשר להם להתפרד עוד זה מזה. נמצא, שהצדיק נסתלק על־ ידי־זה, על־ידי שמושך עמו הרוח דלעלא את הרוח דלתתא, והתלמידים מגיע להם פי שנים על־ידי־זה, כי נשאר אצלם בחינות הרוח דלעלא, כי נתאחד מאד עם הרוח דלתתא כנ”ל:

אך כמה בחינות יש בתלמידים, ומי שמקשר מאד בהצדיק כמו ענפים באילן ממש, דהינו שהוא מרגיש בעצמו כל עליות וירידות שיש להצדיק, אף־על־פי שאינו אצל הצדיק, כי ראוי לו להתלמיד להרגיש בעצמו כל עליות וירידות של הצדיק, אם הוא מקשר באמת כראוי כמו ענפים באילן, כי הענפים מרגישים כל העליות וירידות שיש להאילן, ועל־כן בקיץ הם גדלים ויש להם חיות, כי האילן יונק חיותו משרשו על־ידי הגידין שיש בו, שיונק דרך שם חיותו משרשו, דהינו שיש בו חללים שיונק דרך שם חיותו. ועל־ידי־כן בחרף, שנתיבש הלחלוחית ונתכוץ החללים, על־ידי־זה נתכוצים גם כל הענפים, ומחמת זה נופלים העלים אז, וכן להפך בקיץ כנ”ל.

ומי שהוא מקשר אל הצדיק כמו־כן, דהינו שהוא מרגיש כל העליות וירידות של הצדיק, כי יש כמה וכמה בחינות של עליות וירידות, כי יש כמה וכמה בחינות הסתלקות, כי יש בחינות הסתלקות הנפש, ויש הסתלקות השם, שהוא גם־כן בחינות הסתלקות, כי השם הוא הנפש, וכמבאר במקום אחר (לקמן סי’ רס), שזה בחינות מסירת הנפש ממש, עין שם. ויש הסתלקות מדרגא לדרגא, שהוא גם־כן בחינות הסתלקות. והתלמיד שמקשר כל־כך, שמרגיש בעצמו כל העליות וירידות של רבו, אזי יכול לזכות לפי שנים בעת ההסתלקות כנ”ל.

וזה בחינות: אם תראה אתי לקח, דהינו שתראה אותי לקח ונסתלק. מאתך – מאתך דיקא, דהינו שמאתך ומעצמך תרגיש ההסתלקות כנ”ל, ואז תזכה לפי שנים בעת ההסתלקות כנ”ל. כי בכל עת של ההסתלקות, מאיזה בחינה שהוא, אזי הוא בחינת ירידת והתגלות הרוח דלעלא בבחינה הנ”ל, רק שההתגלות הוא כפי בחינת ההסתלקות, ובשעת ההסתלקות לגמרי יורד ונתגלה לגמרי כנ”ל. וזה בחינות הקבלת פני רבו, שצריך להשתדל תמיד להקביל פני רבו, כי פן ואולי עכשו הוא עת של בחינת הסתלקות, ואם יזכה, יקבל אז הארה גדולה בבחינת פי שנים כנ”ל. וכשמקבל פי שנים, אזי אפשר שיתפלל בכונה ויעשה עבדות וצדקות יותר מרבו. והכל על־ידי בחינות רוח של רבו, בבחינת: ויהי נא פי שנים ברוחך אלי – ברוחך דיקא כנ”ל. (ומי שאינו יודע זאת, אינו יודע מהו אטר־יד, כי אטר־יד הוא דבר חדוש. גם אינו יודע להוציא מכח אל הפעל):