# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/607/66/4/

וכשנשלמין אותיות הדבור כנ”ל, צריך לראות להוציא הדבור בשלמות, כי לפעמים נתחבין אותיות הדבור במצר הגרון, ואי אפשר להוציא הדבור בשלמות, שזה בחינות מה שקורין בלשון אשכנז: היזריק. וצריך לראות להוציא הדבור ממצר הגרון, שיוכל לדבר בשלמות, דהינו להמשיך נקדות אל האותיות, כי בלא נקדות אי אפשר לדבר שום אות, כידוע בחוש. ואזי, כשממשיכין נקדות אל האותיות, ומוציאין הדבור בשלמות, אזי יכולין להוציא מכח אל הפעל.

כי כל המחשבות שיש לאדם, כלם באים בתוך הדבור, כדאיתא בזהר: רחושי מרחשן שפותה. ואף שאין האדם מרגיש זאת, אף־על־פי־כן הוא בדקות גדול, כי כל מחשבה שבעולם שיש לאדם, כלם מכרחים לבוא בתוך הדבור בשעת המחשבה, רק שהוא בדקות מאד. ולכן כל עשיה שעושה האדם צריכה לבוא בתחלה בתוך הדבור, כי כל הדברים צריכין לבוא בבחינות מחשבה דבור ומעשה. נמצא שעל־ידי הדבור נגמר המעשה ויוצא מכח אל הפעל, כי קדם שיוצא המעשה מכח אל הפעל צריכה לבוא תחלה בבחינות דבור. על־כן, כדי להוציא מכח אל הפעל, צריכין להשלים אותיות הדבור כנ”ל. ולהוציא הדבור בשלמות ממצר הגרון, דהינו להמשיך בחינות נקדות אל האותיות, ואזי כשיוצא הדבור בשלמות, יוצא הדבר מכח אל הפעל כנ”ל:

ולהמשיך נקדות אל האותיות, הוא על־ידי החשק והכסופין, שחושקין לעשות המצוה או שאר דבר שבקדשה שאיש ישראלי חושק לעשות, בבחינות (שיר־השירים א): נקדות הכסף, שעל־ידי הכסופין והחשק נעשין נקדות, כי אי אפשר לעשות שום דבר כי־אם על־ידי חשק, דהינו למשל כשמדבר איזה דבור, צריך שיהיה לו מתחלה חשק לדבר. וכן כשעושה איזה פעלה, אם לא היה לו חשק מתחלה לעשותה, בודאי לא היה עושה אותה, ועל־כן כל דבר שבקדשה שהאדם צריך לעשות, כגון לנסע להצדיק או שאר דבר שבקדשה שהאדם צריך לעשות, נותנין לו מתחלה חשק, כדי שעל־ ידי־זה יעשה הדבר:

ועקר גדל החשק נעשה על־ ידי המניעה שמזמינין לו. כי כשאיש ישראלי צריך לעשות דבר הצריך לו ליהדותו, בפרט כשצריך לו לעשות דבר גדול הצריך ליהדותו, שכל יהדותו תלוי בזה, כגון לנסע לצדיק אמתי, אזי מזמינין לו מניעה. וזאת המניעה היא בשביל החשק, כדי שעל־ידי־זה יהיה לו חשק יותר לעשות אותו הדבר, כי על־ידי המניעה שמונעין את האדם מן הדבר, על־ידי־זה נעשה התגברות החשק מאד. כמו, למשל, כשמראין לקטן דבר הנחמד לו, ותכף ומיד חוטפין ממנו ומחביאין ממנו, אזי הוא רודף מאד אחר האדם, ומבקש וחושק מאד לאותו הדבר. נמצא, שעקר החשק נעשה על־ידי שחטפו ממנו והחביאו את הדבר. כמו־כן מונעין את האדם במניעות מהדבר הצריך לו, כדי שעל־ידי־זה יהיה לו חשק יותר, בבחינות (משלי ט): ולחם סתרים ינעם, שכל מה שהדבר נמנע ונסתר מן האדם ביותר, הוא חושק אליו ונעים לו ביותר, שמזה בא תאוות והתגברות החשק אל עברה, חס ושלום, רחמנא לצלן, כי מחמת שהעברה נמנעת מאד מן האדם, כי אנו מצוים ומזהרים ומפקדים עליה שלא לעשותה, נמצא שהיא נמנעת מאד מאתנו, על־כן יש התגברות החשק אליה כנ”ל, בבחינות: ולחם סתרים ינעם. כמו־כן בקדשה, כשיש מניעה לאדם, החשק מתגבר ביותר.

וכל מה שהדבר הנחשק גדול ביותר, המניעה יותר גדולה. כי יש חשק וחושק ונחשק, דהינו האדם החושק, והדבר הנחשק, והחשק שחושקין לדבר הנחשק. וכפי מעלת הנחשק, כן צריך להיות גדל החשק. ועל־כן, כשהנחשק גדול מאד, נמצא שצריך שיהיה לו חשק גדול מאד, אזי יש לו מניעה גדולה ביותר, שעל־ ידי־זה החשק גדול ביותר, כי כל מה שהמניעה יותר גדול, החשק מתגבר ביותר כנ”ל. ועל־כן ראוי לאדם לדעת, כשיש לו מניעות גדולות מאד מאיזה דבר שבקדשה, ידע ויבין מזה, שזה הדבר שרוצה לעשות, הוא נחשק גדול מאד ודבר יקר מאד, שמחמת זה המניעה גדולה מאד כנ”ל, ובפרט כשרוצה לנסע לצדיק האמת, כי יש צדיקים הרבה, אבל יש בחינות נקדות האמת בין הצדיקים, שכשרוצים להתקרב אליו, שבזה תלוי הכל, אזי יש להאדם מניעות גדולות רבות מאד, ומזה בעצמו יבין האדם גדל מעלת הנחשק כנ”ל.

והנה הכלל, שכל המניעות הם רק בשביל החשק, כדי שעל זה יהיה לו חשק גדול ביותר כנ”ל, ועל־ כן כשאדם חושק ביותר, בודאי יוכל לעשות הדבר, ויוכל להוציאו מכח אל הפעל, כי על־ידי החשק נעשין נקדות, שעל־ידי־זה מוציאין מכח אל הפעל כנ”ל, כי החשק משבר המניעה, כי עקר המניעה אינו אלא בשביל החשק כנ”ל, ועל־כן כשאדם חושק ביותר כפי המניעה, ממילא נשבר המניעה:

וזה בחינת ט’ נקדין, ט’ רקיעין, כי הנקדות הם בחינות רקיעין, שהם בחינות מניעות, כי המניעה היא בחינת רקיע, שהיא בחינת מסך, שמפריש ומסך לפני האדם ומונעו מן הדבר, כמו שכתוב (בראשית א): יהי רקיע, ויהי מבדיל. שהרקיע הוא בחינת מניעה, שמפריש ומבדיל בין החושק והנחשק. ועל־כן גם הארץ נקראת רקיע, כמה שכתוב (תהלים קלו): לרוקע הארץ על המים. כי גם הארץ היא שטח המבדיל ומפריש. ועל־כן הט’ נקדין הם בחינת ט’ רקיעין, כי הנקדות נעשין על־ידי החשק כנ”ל, ועקר החשק על־ידי המניעה, שהיא בחינת רקיע כנ”ל.

ויש ט’ נקדין, ט’ רקיעין, כי יש כמה בחינות בהנחשק, כי יש נחשק למעלה מנחשק, ולפי גדל מעלות הנחשק, כן צריך להיות גדל החשק. ועל־כן יש לו מניעה גדולה כנ”ל, שעל־ידי־זה נעשה הנקדה כנ”ל. וזה בחינת תשע נקדין, תשעה רקיעין, שהם מקמץ עד שורק, שהם נקדה למעלה מנקדה, רקיע למעלה מרקיע, דהינו נחשק למעלה מנחשק. שלפי גדל הנחשק צריך שיהיה גדל החשק, שהיא בחינת הנקדה, שהיא בחינת רקיע, כי הנקדה נעשית על־ידי הרקיע, שהוא בחינת מניעה כנ”ל, עד שיש נחשק שהוא בחינת קמץ, קמיץ וסתים, שהוא בחינת נקדות קמץ, שהוא למעלה מכל הנקדות, כי הנחשק קמיץ וסתים מאד.

וכלל הדברים האלה, שכל מה שהאדם חושק באמת, בודאי יוכל לגמרו ולהוציאו מכח אל הפעל, ולא יוכל למנעו מזה שום מניעה ואנס, רק צריך שיהיה החשק גדול מאד, כפי מעלת הנחשק. וזה יוכל להבין מהמניעה בעצמה, שכשרואה המניעה מתגברת ומשתטחת ועומדת לפניו ומונעת אותו מאד, ידע ויבין מזה, שהנחשק גדול מאד כנ”ל. ועל־כן צריך להתגבר, שיהיה לו חשק גדול מאד מאד, כפי הנחשק וכפי המניעה כנ”ל, ואז בודאי יוכל לגמרו כנ”ל:

כי אין להאדם לפטר את עצמו ולמצא לעצמו תרוץ על־ידי המניעה לומר, שהוא חפץ לעשות אותו הדבר, רק שאי אפשר לו מחמת המניעה והאנס, ועל־ כן יהיה נחשב לו כאלו עשאה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו): חשב לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה – כאלו עשאה. כי באמת בודאי כשיש לו אנס, נחשב כאלו עשאה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה.

אבל כל זה נאמר על מי שרוצה לצאת בזה, אזי יוצא בה, כי מה לו לעשות, כי יש לו אנס. אבל מי שאינו רוצה לצאת, רק שהוא רוצה המצוה בעצמה או הדבר שבקדשה שרוצה לעשות, הוא חפץ בהדבר עצמו, אם־כן מה מועיל לו, מה שמקלין לו שנחשב כאלו עשאה, כי אינו מקרר דעתו כלל בזה, כי הוא תאב וחפץ ומתגעגע מאד לעשות המצוה בעצמה, ולא לצאת עם ה’כאלו’, שנחשב כאלו עשאה, כי באמת ראוי לאיש ישראלי, שיגמר חפצו ורצונו בכל דבר שבקדשה מכח אל הפעל.

ואזי, כשחושק מאד באמת, ואינו מקרר דעתו כלל במה שנחשב עליו כאלו עשאה, אזי בודאי יגמר הדבר ויוציאו מכח אל הפעל, וישבר ויבטל כל המניעות ואונסים, כי הם לא באו רק בשביל החשק, וכשיש לו החשק הראוי לאותו המניעה כפי גדל מעלת הנחשק, אזי ממילא נתבטל האנס והמניעה כנ”ל:

וזה בחינת (דברים כו): וירד מצרימה – אנוס על פי הדבור. שכשהדבור יורד במצר הגרון, שזה בחינת גלות מצרים, אזי הוא אנוס על פי הדבור, הינו שיש לו אנס ומניעה על־ידי שאין נקדות להאותיות, ואינו יכול להוציאו ממצר הגרון, שמזה באין כל המניעות ואונסין כנ”ל. וזהו בחינת אנוס על פי הדבור, שעל־ידי שאין הדבור בשלמות, על־ידי־זה הוא אנוס, כנ”ל:

וזהו: כיון שנצרך לבריות, עולם חשך בעדו (ביצה לב:). חשך לשון מניעה, כמו שכתוב (בראשית לט): ולא חשך ממני, ולא חשכת את בנך וכו’ (שם כב). הינו כשנצרך לבריות, אזי יש לו מניעות. וזה עולם חשך בעדו, הינו כשהוא בין העולם, אזי יש לו מניעות, וקשה לו להתפלל באמת כנ”ל, כי כשנצרך לבריות, נוח וטוב לו יותר להתפלל ביחיד כנ”ל. אבל מי שאינו נצרך לבריות, שאינו צריך להם לשום דבר, יוכל לעמד בין אלפים אנשים להתפלל באמת להשם יתברך לבדו, מאחר שאין נצרך לשום בריה, לא לפרנסה ולא לכבוד ולא לשום דבר, רק שברו על ה’ אלקיו:

וזה סוד (ברכות יח:): מעשה בחסיד אחד שהקניטתו אשתו, והלך ולן וכו’, ושמע שתי רוחות שמספרות זו עם זו. וספורם היה על אודות פרנסה, כמובא שם בגמרא. שהקניטתו – זה בחינת החרון־אף. שתי רוחות – זה בחינת שתי רוחות הנ”ל, הנעשין על־ידי המתקת החרון־אף, דהינו כשמוציאין מכח אל הפעל כנ”ל. וזה תלוי בבחינת פרנסה, שעל־ ידה מוציאין מכח אל הפעל כנ”ל:

ולא גלה יותר, איך כל התורה הזאת מרמזת במאמר זה: